אנוק – 2
אגדת ילדים אחת מספרת שפעם ילדה קטנה שטה עם אביה בקנו לאורך גדת הנהר. באותם הזמנים לעצי הערבה הייתה נשמה והם יכלו להתנועע כה וכה ולתקשר עם בני האדם בשפת האדמה, העתיקה מכולם והמשותפת לכל היצורים החיים.
האב עצר את הקנו וקשר אותו לגדת הנחל. הוא אמר לבתו להמתין לו שם וטיפס אל הגדה עם גרזן גדול בידיו. הוא רצה לכרות את עץ הערבה הקרוב ולהשתמש בגזעו כדי לבנות לו בית, מכיוון שהיה יהיר ומגורים באוהל נראו דלים מדי בעיניו.
עץ הערבה הבין את תכניתו והתחנן לפניו שלא יעשה זאת. הוא אמר לאב שאם יכרות אותו הוא יצטער על כך. אך האב לא שעה לתחינותיו ובמספר מהלומות גרזן חזקות הפיל את העץ אל הקרקע. הוא העמיס את הגזע הגדול על הקנו ושט במורד הנהר כדי לבנות בית גדול לבתו.
אך שורשיו של העץ נותרו נטועים באדמה ורוחו נותרה לרחף מעל פני המים. בלילה פיתה העץ את הילדה אל שפת הנהר והיא קפצה פנימה וטבעה למוות. ליבו של אביה נשבר כשגילה זאת והוא שב להתגורר באוהל פשוט כמו יתר האינדיאנים. הוא הביא לעולם ילדים נוספים ובחלוף הזמן שכח את בתו המתה.
אך הבת לא שכחה את אביה. רוחה עדיין נמצאת שם, על גדת הנחל, מופיעה בלילות כסופים ויושבת על עץ הערבה שלה. היא עדיין ממתינה לאביה שיצטרף אליה ועד אז היא קוראת לו ומפתה אנשים נוספים ליפול אל תוך המים.
על כן – כך מסתיים בדרך כלל הסיפור – עלינו להיות זהירים בקרבת עיקול הנהר ובייחוד בינות לעצי הערבה. ילדים אינם אמורים לשחות לבדם ואל לאיש לצאת לחתירה לילית.
אה, ואל תהיו יהירים מדי, כן?
*
ענפי הערבה הרכים עטפו אותו, נוגעים בעדינות בפניו כשעבר על פניהם. הם כיסו את העולם במפל של ירוק דהוי, נותנים לו את ההרגשה שהוא נכנס למין בועה מסתורית, לעולם אחר.
אנוק הרים את ראשו בזהירות, לאט, זוקף את גבו כשהקנו המשיך בהתקדמותו האטית. סביב לו היו רק ירוק העלים וכסף המים והקור גבר ככל שהלך והתקרב לגזע העץ.
הוא הצטמרר, מהדק את השכמייה קרוב יותר אל גופו. הכל היה דומם סביבו וריח של ציפייה למשהו מופלא עמד באוויר. הקנו התקדם, משמיע קולות שכשוך עדינים כשצף על פני המים, ושריריו המתוחים של אנוק כבר החלו להתרפות והוא נשם נשימה עמוקה וניסה להרגיע את עצביו הרגישים.
"אנוק…"
הקול כמו הגיע משום מקום. אנוק קפץ בבהלה והביט סביב בפראות, מנסה לזהות את הדמות שנקבה בשמו. "מי שם?!"
"אנוק…"
הקול חזר על שמו בשנית, קריאה מלטפת, כמעט מתחננת, ומשב רוח קל שבקלים פרע את שערו.
"מי אתה? מה אתה רוצה?!" אנוק הזדקף על מושבו ופרקי אצבעותיו הלבינו כשלפת את דפנות הקנו בכוח רב יותר.
"אני כאן…"
הקול הלוחש בקע משום מקום ומכל מקום בו זמנית. זה היה בלתי אפשרי לזהות את מקורו ואנוק תהה האם הוא לא פשוט יצא מדעתו מרוב קור. שיניו נקשו כשהסתובב, מנסה לשווא להבחין בדבר מה – דמות, חפץ, כל דבר – שהיה עלול להוות את מקור הקול.
"אנוק, בוא לכאן…"
הקול היה נשי, אנוק הבחין. כמו קולה של נערה צעירה. ילדה קטנה ואבודה בין ענפי עץ הערבה…
"לא." הוא נד בראשו, מנסה להפוך את מחשבתו לצלולה יותר. "לא לפני שאראה אותך."
הקול צחק בחביבות ומולו התגשמה דמות מתוך האוויר.
*
היה לילה והיא פחדה. משהו העיר אותה והיא לא ידעה מה זה היה, אבל הוא קרא לה והתחנן לפניה שתבוא להציל אותו. ראשה נמלא בתמונות של כאב וסבל והיא התכרבלה לכדור קטן וביקשה שיעזוב אותה.
רק את תוכלי להציל אותי, הוא אמר. רק כך אוכל להירפא.
"אבל מי אתה??" היא לחשה אל תוך הלילה. לצידה גופו בגדול של אביה נחר בשלווה, ידו האחת לופתת את גרזנו וידו השנייה מונחת על חזהו.
אני העץ ואני הנחל ואני האוהל והאוויר, הקול בתוך ראשה אמר. אני נשמה לכודה באינסוף ורק את תוכלי להושיע אותי אז בבקשה, בואי!
היא התירה את זרועותיה והתיישבה לאטה. הירח שלח קרניים אלכסוניות וכסופות וכשהציצה החוצה מפתח האוהל ראתה את הנהר זוהר בכסף לבן. נהר של כסף, ליל רוחות.
על גדת הנהר הרחוקה התערבלו ערפילי הלילה הכסופים ומשהו היה שם – מישהו היה שם – –
רגליה נשאו אותה לעבר הנהר עוד לפני שהבינה מה קורה לה. הקול חייך אליה בתוך ראשה, קרא לה גיבורה ואמר שהיא תושיע אותו. היא התגנבה סביב לאביה הישן ורצה אל מחוץ לאוהל ומטה אל גדת הנהר המשופעת.
שם נעצרה.
הקור לא הציק לה עוד. המים נראו חמימים ומזמינים, מהבילים בכסף רותח. ממול הלכה הדמות ולבשה צורה, אך עדיין הייתה מעורפלת מכדי להבין מה היא. הקול בתוך ראשה נעשה צלול יותר כשעשתה צעד נוסף קדימה, מהסה את חששותיה.
"אעשה זאת מהר," היא אמרה לו. "עליי לשוב לאבי לפני שיעלה השחר."
כמובן, הוא ענה. שום דבר רע לא יקרה לך.
היא סמכה עליו. הוא נשמע מבוגר ואחראי כמו אביה. הוא אמר לה שהיא תחזור בזמן לארוחת בוקר של פירות יער. היא אהבה פירות יער.
אז היא פסעה אל תוך המים המפתים, השקטים, פסעה עמוק פנימה וכשהאדמה נגמרה היא קפצה והניחה לזרם הנחות אותה.
…אל מקום שלא היו בו פירות יער ולא אוהל ולא אבא שלה.
*
אנוק מאוד רצה לחשוב שהוא לא צרח כמו משוגע כשהדמות הלבנה הופיעה. הוא רצה לחשוב שלא כיסה את פניו בכפות ידיו וגופו רעד כולו בפחד איום. הוא רצה להאמין שהדמעות על פניו היו רק מים מהנהר, אבל אז אמונתו התערערה מכיוון שהנהר הכיל מים מתוקים והדמעות על פניו היו מלוחות.
אז כן, הוא צרח וכיסה את פניו והחל לבכות.
הוא חש את הדמות מתקרבת, כי האוויר סביבו נעשה לפתע הרבה יותר קריר. ואז חש את צריבת הקור על כתפו כשהדמות ניסה לגעת בו. "היי," היא אמרה.
אנוק הפסיק לבכות, כי הוא ציפה לשמוע "באתי לקחת את נשמתך!" או "ברוך הבא לשערי הגיהינום!" ולא "היי" סתמי. זה היה מאכזב, במידה מסוימת.
אז הוא הרים את ראשו וניסה להרחיק את כתפו ממגע יד הדמות עד כמה שניתן כי היא הייתה קפואה וזה הכאיב לו.
הדמות הייתה בעצם ילדה, עיניה גדולות ושערה ארוך ומגיע עד למותניה. היא נראתה כמו שכל ילדה אחרת בכפר יכלה להיראות, לו הייתה עטופה בהילה זוהרת וגופה היה לבן ושקוף בו זמנית.
אפילו הוא יכל לזהות רוח כשראה אחת.
הוא כמעט וצרח שוב אבל המבט בעיניה עצר אותו. מבטו שוטט על פניה באיטיות, ידיו עדיין שלוחות לפניו כדי להגן על עצמו במידת הצורך (איך? לא היה לו מושג אבל הוא לא התכוון לתת לה לקחת אותו ללא מאבק) ואז מצמץ כשהצליח לפענח את פשר מבטה.
היא הייתה מפוחדת לא פחות ממנו.
המשך יבוא…
תגובות (0)