סיפורם העצוב והמרגש של דוד ואיילה

בזמן עבר כשאהבנו ידעתי שאת שלי
.אבל אחרי שאת השתנית ובחרת בו ניסיתי, נלחמתי אבל ללא הצלחה להשיגך בחזרה לזרועותיי
.אמרתי לך שמלבדך לא אוהב אף אחת אחרת
.המשכתי בחיי ואת בשלך עד לאותו רגע מכוננן שבו פגשתי אותך שוב לאחר 10 שנים ארוכות ובודדות
.החיוך עלה לפני שוב התרגשתי כפי שקרה בפעם הראשונה שראיתי אותך
היית עצובה ושבורה יכולתי לראות זאת דרך עינייך ידעתי שהוא שבר את לבך וחיכיתי בקוצר רוח שאולי אי פעם נחזור להיות ביחד ולא משנה מה יקרה

ומאותו רגע תהליך ההתאהבות כיאלו התחיל מחדש למרות שחיינו את כל חיינו ביחד התחלנו הכל מחדש ואהבתנו התחזקה ונשמרה מאז נולדו לנו 4 ילדים נפלאים אשר ימשיכו את המסורת שלנו והנה הם כבר גדולים ואנחנו נשארנו שוב לבדנו

וכאשר אני מסתכל אל העבר אני מאושר מכל רגע ולו הקטן והקצר ביותר שלי איתך וכאשר אני מסתכל עלייך אני מסתכל על כל מי ומה שאני ואני נדהם ממה שהאהבה שלנו יצרה מאיתנו והולידה מאיתנו

ואז כעבור 50 שנות נישואים ביחד קריסה בריאותית שקרתה התעוררנו מיטה ליד מיטה בבית החולים והרופא הודיע לנו שנשארו לנו עוד 7 ימים לחיות
אני איבדתי את חוש הראיה ואת איבדת את חוש השמיעה במשך כל הזמן הזה אנחנו לא התרחקנו יותר 5 מטרים אחד מהשניה. למדנו להתרגל למוגבליות שלנו עם זמן החיים הקצוב שלנו

דוד ואיילה הגיעו ליום השביעי והאחרון לחייהם והחליטו כל אחד לקחת את האחר למקום מסוים כדי לעשות משהו שעשו בעבר או רוצים לעשותו שוב
איילה אמרה לדוד שיפגוש אותה בחוף שבו נפגשו בילדותם בפעם הראשונה וגם האחרונה והיא אמרה לו שהיא רוצה שהם יחדשו את הנדרים שנדרו אחד לשניה ביום חתונתם
ודוד פשוט נדהם כי זה בדיוק מה שהוא רצה לעשות וללא צורך במילים הם החזיקו ידיים ואמרו בלבם את הנדרים שלהם
ומאותו רגע לבם עצר באותה שניה ששניהם סיימו לנדור בלבם את נדריהם ועלו יחדיו אל שערי גן העדן.