סיפורי ערסים – רוני & מתנאל – פרק עשרים ושש

~נקודת מבט של רוני ~
דמעות אושר החלו לזלוג על לחיי.
הוא… הוא מציע לי…?
הנהנתי במהירות ולחשתי בקול רועד "כ…כן." והצמדתי את שפתיי לשפתיו.
אני מאושרת, אני לא מאמינה.
הוא התנתק ממני בקושי, הוציא קופסא קטנה והוציא מתוכה טבעת עדינה יפייפיה, מחייך אליי.
הושטתי את ידי והוא שם לי את הטבעת על האצבע, ונשק לשפתיי באהבה.
"מבטיחה שלא תתחרטי?" צחק אחריי שהתנתקנו, מתנשפים.
"השאלה היא אם אתה לא תתחרט." חייכתי, מסמיקה.
"אין סיכוי." הוא קבע וליטף את שיערי.
"הוא לא ינשור." אמרתי.
הוא חייך בסיפוק וקבר את ראשו בשיערי.
"את תהיי יפה גם בתור קירחת." הוא צחק.
"כמה נחמד מצדך להגיד את זה. " אמרתי בציניות, אך חייכתי חיוך רך.
"את יפה בכח מצב." הוא קבע ונשק למצחי.
"יש לך עוד טיפול היום?" הוא אל והנדתי בראשי לשלילה.
"ומרשים לך לצאת מבית החולים לשעתיים ככה?" הוא שאל שוב.
הוא רוצה.. לקחת אותי לבחוץ…?
משכתי בכתפיי.
"אני לא יודעת. לא שאלתי את הרופא." אמרתי.
"אז חכי פה, כמה דקות חוזר." אמר ויצא מהחדר.
צחקקתי והבטתי בטבעת בהתרגשות.
מתנאל , מתנאל…
~ נקודת מבט של מתנאל ~
הלכתי לשאול את הרופא אם להוציא את רוני לשעתיים זה אפשרי, והוא ענה שאין בעיה, כי כרגע היא חזקה, והוא מקווה שהיא תשאר גם ככה.
אני ידוע ובטוח שרוני תשאר חזקה.
היא שורדת, היא יודעת שהכול יהיה בסדר.
יצאתי מבית החולים , עליתי על האופנוע שלי ונסעתי אל עבר ביתי.
הגעתי הביתה, והבטתי באמי אשר ישבה על הספה, מחכה לי בקוצר רוח.
"איפה היית?" היא קמה מהספה במהירות כשהבחינה בי.
"אצל רוני…" לחשתי.
"כל כך הרבה זמן?" היא שאלה.
מה קרה, מה אני בחקירה?!
"היא בבית חולים אמא." התחלתי להגיד.
"מה יש לה?" אמי שאלה, הבעתה הכועסת הפכה להבעה מודאגת, תחשבו שהיא אפילו לא הכירה אותה.
"היא חלתה… בסרטן , אמא." לחשתי.
לא הייתי מבוייש בזה, קבלתי את רוני עם המחלה, היא לא השתנתה, היא נשארה רוני שלי.
פשוט… לא רציתי להאמין שזה נכון.
לא רציתי להאמין שרוני שלי, האהובה שלי, חלתה בסרטן.
פעם שנייה בחייה.
"מה?" שאלה אמי, לא מבינה.
ספרתי לה את כל מה שידעתי על הסיפור של רוני.
שכשהייתה קטנה הייתה חולה בסרטן, ובדרך לבית החולים, לעבר רוני, הם עברו תאונה ונהרגו.
סיפרתי לה גם על התקפי החרדה שכבר בקושי תוקפים אותה.
"אני אבוא לבקר אותה בבית חולים , אני אתחיל להכין לה לאכול עכשיו." אמרה אמי במהירות והלכה אל המטבח.
"היא תהיה בסדר אמא, היא חזקה ." אמרתי לה, והיא פנתה להביט בי.
"לא חשבתי אחרת." אמרה והתחילה לעבוד במטבח.
~
"אז בני כמה אתם?" שאל הרב.
החלטתי שאם עושים את זה, אז עושים את זה כבר עד הסוף.
אני רוצה שרוני תהיה שלי לנצח, ואני לא חושש לשניה .
"אני בן שמונה עשרה וחצי והיא בת שבע עשרה בעוד כשבוע." אמרתי והרב פנה להביט בי בהבעה מסתייגת מעט.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה, נערי? אתם רק ילדים." הוא שאל אותי.
לא הייתי עושה את זה אם לא הייתי בטוח.
"היא כל החיים שלי." התחלתי להסביר.
"אני בטוח בזה." אמרתי והרב הנהן.
"תבואו בעוד כשעה, עם שני עדים." אמר והנהנתי, יצאתי מבית הכנסת ועליתי על האופנוע שלי.
אני יודע שרוני לא מאמינה בכל זה, ושהיא אתאיסטית שמ
שמאסיטית, אבל אני בכל זאת רוצה לעשות את זה, ויום יבוא, שנהיה גדולים יותר, ואנחנו נעשה את החתונה שלנו באולם מפואר, תחת חופה לבנה.
אוחח כמה שאני כוסית בזמן האחרון , רוני מוציאה ממני צדדים שלא הכרתי.
הגעתי לבית חולים, הלכתי לחדרה של רוני.
"תתארגני, יוצאים,עוד חצי שעה," חייכתי וקרצתי לה, בעוד היא מגלגלת את עינייה, הדבקתי נשיקה קטנה על שפתיה ויצאתי לבחוץ.
"אלירן." קראתי לו.
הוא הרים את מבטו מהטלפון והביט בי.
סיפרתי לו בקצרה על כל מה שקרה,ושאלתי אם הוא רוצה להיות עד.
"מתחתנים?" הוא עיקם את פרצופו.
נאנחתי בעצבים.
"פעם אחת אתה יכול להיות מאושר בשביל אחותך? לעזעאל !"
מלמלתי והבטתי בו בכעס.
הוא נאנח והנהן.
"אני אהיה עד." הוא הסכים לבסוף.
ידעתי שקצת רגשי יעזור.
"תהיה עוד חצי שעה באולם ****"." אמרתי ויצאתי מהבית חולים, אך נעצרתי כשראיתי את אוראל רץ לעברי, מתנשף.
"רק… עכשיו… שמעתי. " אמר מבעד להתנשפויות.
"היא חזקה." אמרתי, והוא הנהן להסכמה.
"הייתי איתה גם כשהייתה בת עשר, כשהיא רק חלתה בסרטן, בחיים לא ראיתי ילדה אמיצה חזקה ואמיצה כמוה." הוא אמר.
לא ידעתי שאוראל מכיר את רוני כל כך הרבה שנים.
"היא כמו אחותי הקטנה, אני אעשה הכול בשבילה ." אמר, מחייך אליי.
"אז, אולי תוכל לעזור לי במשהו." אמרתי והתחלתי להסביר לו.
מצאתי את העד השני שלי.
~ נקודת מבט של רוני ~
מתנאל אמר לי ללבוש משהו לבן, וחא כל כך הבנתי מה הוא רוצה.
"היי. " בת אל נכנסה לחדרי , מתיישבת ליד מיטתי.
הרבה זמן לא דברתי איתה, אפשר להגיד … שסוג של התרחקנו.
"היי." לחשתי בשקט, מביטה בה.
הדמעות החלו לזלוג על לחייה במהירות, והיא חבקה אותי אלייה.
"אני מצטערת כל כך רוני. אני לא יודעת מה קרה, פשוט התרחקנו. ואני בחיים לא הייתי רוצה להתרחק ממך." היא יללה,הדמעות החלו לזלוג גם על לחיי.
"סליחה." גם אני לחשתי, מביטה בה בעצב.
"שוב חברות?" היא שאלה, מביטה בי בחיוך קטן ומלא תקווה מבעד לדמעות.
"חברות." אמרתי וחבקתי אותה שוב.
אחריי כמה דקות, כששתינו נרגענו, היא חייכה ונגבה את דמעותיה.
"מתנאל אמר לי להלביש אותך." היא צחקקה והראתה את כל הדברים אשר היו על השולחן, בניהם הייתה שמלה לבנה.
"או, או." מלמלתי והיא חייכה.
"בואי נתחיל." היא אמרה והקימה אותי מהמיטה.

~שימו את השיר girlfriend של אבריל לאבין, זה יוסיף לקטע הזה, וכשהקטע יסתיים אני אגיד לכם לעצור את השיר ולשים שיר אחר ~

היא החלה לסרק את שיערי, ואז להחליק אותו בעזרת פן.
אחר כך היא איפרה את עיניי בעזרת צללית סגולה בהירה, עשתה פס איילנר דק, משכה את עפעפיי במעט עפרון שחור, ועברה אל לחיי.
היא העבירה את המברשת על לחיי, בעוד צבע ורדרד ובהיר מתפשט עליהן.
אחר כך היא עברה לשפתיי, ומרחה אותן באודם אדמדם מבריק, אך עדין מאוד.
"אפשר להסתכל במראה?" שאלתי וחייכתי.
"לא, עוד לא סיימנו." היא אמרה והוציאה את השמלה הלבנה מהניילון.
זו הייתה לבנה ארוכה , עדינה ויפייפיה.
היא הייתה ללא כתפיות, הייתה צמודה בחזה והשתחררה בהמשך אורכה.
אהבתי את השמלה הזאת.
היא הייתה פשוטה, לא יותר מדי חושפנית, ובדיוק הטעם שלי.
"עדיין לא סיימנו עם השיער." היא חייכה והסתכלתי עליה, חוששת מעט.
"מה את מתכננת?" שאלתי, אך לא קבלתי תשובה והיא התחילה בעבודה.
היא אספה את שיערי לצה לצד, ותקעה בה פרחים לבנים קטנים.
גלגלתי את עיניי והיא שלחה לעברי מבט עצבני.
לאחר דקה או שתיים היא הכריזה בהתרגשות,
"סיימתי."
הנהנתי והלכתי לעבר המראה.
הבטתי בה ולא האמנתי למראה עיניי.
פעם ראשונה בחי יכולתי להגיד שאני… יפה.
הייתי לבושה ומאופרת בצורה עדינה למדי, שהעניקה לי מראה של רכות וחמימות.
"איך?" בת אל שאלה בחיוך, ואני רק חבקתי אותה בשקט.
"מושלם." אמרתי והיא חייכה.
"בואי , אני צריכה להסיע אותך לאנשהו." היא צחקה והנהנתי והלכתי אחרייה.
לאורך כל המסדרון אנשים נעצו בי מבטים, אך לי לא היה אכפת.
"רוני." דוקטור דן ראה אותי.
אין ספק, הוא היה בהחלט דיי צעיר בשביל לעבוד כרופא.
"היי דוקטור דן." חייכתי .
הוא חייך לעברי בחזרה , והביט בי.
"את נראת נהדר, אני מבין שאת יוצאת. איך את מרגישה? הכאבי ראש עברו מאז הטיפול האחרון, שהיה גם הראשון?" הוא חייך חיוך חם.
"כן, פחות כואב לי, תודה דן." חייכתי לעברו והמשכתי בדרכי.
"הוא נחמד אלייך." אמרה בת אל, צוחקת .
נכנסנו למכונית שלה, והיא התחילה לנהוג.
"הוא בן שלושים בת אל." אמרתי ופניי התעוותו בסלידה.
"וחוץ מזה. את עם אלירן." פניתי להביט בה.
היא הסמיקה ועצרה ברמזור האדום.
"אנחנו לא החלטנו שאנחנו ביחד עדיין. הוא יותר מדי עסוק עכשיו." היא אמרה, והבנתי שהיא מתכוונת אליי, למחלה שלי.
"תדברי איתו היום." אמרתי לה והיא הנהנה, מחייכת אליי חיוך צדדי וממשיכה לנסוע .
"את יפייפיה רוני, אל תורידי את החיוך המדהים הזה מהפנים שלך, ואל תאבדי תקווה." היא אמרה וידעתי שבחלק האחרון של המשפט היא התכוונה לא לאבד תקווה ולהשאר חזקה, לנצח את המחלה.
"אני לא אאבד תקווה." הבטחתי.
"הגענו." היא אמרה ויצאנו מהמכונית, מתקדמות אל עבר… אולם אירועים?

~ שימו את השיר marry you של ברונו מארס ~

~נקודת מבט של מתנאל ~
"אתה מתרגש?" אלירן שאל אותי.
שלושתנו היינו לבושים
בחליפות מציקות.
התגעגעתי לג'ינס ולטישרט שלי.
"ועוד איך." אמרתי, הרב הביט בי וחייך.
"רואים שאתה אוהב אותה, שמור עליה." אמר.
הנהנתי.
"היא הכול בשבילי."
"היי, מתנאל." אוראל אמר לי ,ופניתי להביט למקום שהוא סימן.
רוני הלכה, נראת אבודה מעט, היא עדיין לא יכלה לראות אותנו, מפני שהיא הייתה צריכה קודם לעלות לפחות ארבעים מדרגות.
"יפה שלי.." מלמלתי.
עדיין לא ראיתי אותה מקרוב, אבל הייתי בטוח שהיא נראת מדהים.
בת אל נעמדה לצידנו, מתנשפת במהירות.
"היא בדרך." היא מלמלה, חסרת נשימה.
"תודה, בת אל." חייכתי לעברה ונשקתי למצחה.
היא חייכה והנהנה, מביטה ברוני באושר.
"היא יפייפיה מתנאל, תשמור עליה." היא חייכה ופנתה להביט באלירן שהביט ברוני ומלמל כמה שהיא גדלה,הוא הביט בה באהבה.
אי היה אפשר להתלונן עליו, הוא היה אח מדהים.
רוני התחילה לעלות במדרגות, מבטה מבולבל.
היא מלמלה כמה מילים, נרגזת.
"כל כך מתאים לרוני." אמרתי ואני, בת אל, אלירן ואוראל צחקנו.
הרב גחך בשקט.
היא עלתה במדרגנ האחרונה והביטה בנו, לחייה סמוקות.
היא החלה להתקרב לעברנו במהירות, מועדת על העקבים.
"שעה תרגלנו ללכת על עקבים." בת אל מלמלה ואני צחקתי.
ואז, היא נעמדה מולי, במרחק נגיעה.
"היי." היא חייכה במבוכה , ואני לא יכלתי לדבר.
היא הייתה הילדה הכי יפה שאי פעם ראיתי.
העיניים שלה, השיער שלה שאני כל כך אוהב, הפנים היפייפיות שלה, הגוף שאני כל כך אוהב ללטף.
"היי קטנטונת שלי." לחשתי ולטפתי את לחיה.
היא הסמיקה עוד יותר, ואני התקרבתי לשפתיה.
"עוד לא." הרב עצר אותנו , וכולם צחקו.
"תחזור אחריי." הוא אמר.
אחריי כמה וכמה משפטים מצידי ומצד רוני, הגיע המשפט המכריע.
"הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל." אמרתי ושברתי את הכוס.
"אתה רשאי לנשק את הכלה." הרב אמר, ומבלי לחכות שניה הצמדתי את רוני אליי, אחזתי במותניה בעדינות, ונשקתי לשפתייה נשיקה אוהבת ומלאת רגשות, בעוד היא כורכת את ידיה סביב צווארי ומעמיקה אותה.
אחריי שהתנתקנו, ראינו בת אל ואלירן מתנשקים גם, וצחקנו.
"ידעתי שזה יקרה." היא קבעה וחייכה חיוך מאושר, בעוד אני אוסף אותה שוב לזרועותיי ונושק לשפתייה שוב, בעוד השמש שוקעת אט אט.
~
~נקודת מבט של רוני ~
אחריי שברחנו מהחופה, מתנאל צחק ונכנסנו למלון יוקרתי בתל אביב.
"אתה לא רציני…" מלמלתי, בעוד הוא לא עוזב את שפתיי לרגע.
"אני רוצה שזה יהיה מושלם. בשבילך אני אעשה הכול." מלמל , בעוד שפתיו צמודות לשפתיי .
הוא לקח את המפתח מפקידת הקבלה, שלא הפסיקה לשלוח לעברו מבטים פלרטטניים, בעוד הוא מתעלם בגסות, עלינו לחדר.
הוא הפיל אותי על המיטה, נושק לשפתיי באהבה, תשוקה, ולהט בלתי מוסבר.
אט ט הבגדים ירדו ממנו, ונותרנו ערומים, מלטפים זה את גופה של זו.

~

הוא שכב מעליי, עדיין בתוכי, מתנשף.
"אני אוהב אותך." הוא לחש לבין שפתיי בעוד אנחנו לא מסוגלים להרפות זה משפתיו של זו.
"אני אוהבת אותך."
אמרתי, וליטפתי את לחיו.
לא האמנתי שכל זה באמת קרה, שאני נחשבת נשואה, ועוד לאחד שלי, לאהוב שלי, למתנאל.
ידעתי שאני אהיה שלו לנצח, גם אם לא אנצח את מחלת הסרטן.