סיפורי ערסים – רוני & מתנאל – פרק עשרים וארבע – חולה

ישבתי על ספה בבית רועש, אחריי שבת אל גררה אותי למסיבה המפגרת הזאת.
"היי יפה שלי." מתנאל התיישב לצידי ונשק לשפתיי.
"היי…" מלמלתי.
אני שונאת מסיבות.
"לא נהנת?" הוא שאל את הברור מאליו.
"נהנת בלב." חייכתי בציניות.
"אחח יפה שלי כמה אנחנו שונים." הוא אמר וחיבק אותי אליו.
"נכון. אני יותר נורמלית ממך." צחקתי.
"הלו. עד כאן. אני נורמלי בסתר." הוא המשיך לצחוק.
"שתהיה בריא."
"אמן."
נשקתי לשפתיו בעדינות.
"אז… יש כאן חדר עם מיטה למעלה." הוא צחקק בשובבות.
גלגלתי את עיניי והתחלנו ללכת אל עבר החדר.
כשהגענו לחדר, הוא נשק לשפתיי ובמהירות בגדינו היו על הרצפה, בעוד שנינו על המיטה, עושים אהבה.
~
הימים עברו, בעוד האהבה שלי ושל מתנאל רק גדלה מיום ליום.
ישבתי בספה, רואה טלוויזיה.
לפתע כאב חד פילח את ראשי, ואנקת כאב נפלטה מפיידיי תפסו בראשי, מנסות להפסיק את הכאב הבלתי נסבל.
זאת לא פעם ראשונה החודש שכאבי ראש כאלה תוקפים אותי,
אני כבר מתחילה לפחד.
לפתע הרגשתי טשטוש בעיניי, ורגע אחרי הייתי שמוטה על הספה, מעולפת.
~ נקודת מבט של אלירן ~
"אני בבי-" עוד לפני שהספקתי להשלים את המשפט ,ראיתי דבר נורא.
רוני הייתה שמוטה על הספה, מעולפת.
רצתי לעברה ואספתי אותה בין ידיי.
כוסראבק מה קרה לה?!
התקשרתי במהירות לאמבולנס והוא הגיע אחריי כמה דקות.
התקשרתי למתנאל והודעתי לו שיבוא לבית החולים תל השומר.
הוא היה מודאג , שמעתי את זה בקול שלו.
כבר באמבולנס רוני חזרה להכרה.
"מה קורה כאן?" היא שאלה,מטושטשת.
"התעלפת בבית, אנחנו בדרך לבית החולים יפה שלי." אמרתי ולטפתי את שיערה.
"טוב…" היא מלמלה ועצמה את עינייה בכאב.
סעמק… הלוואי שיכאב לי. רק לא לה.
"כואב לך?" שאלתי, מלטף את שיערה.
"כן." היא לחשה בקול רועד, ושניה אחריי זה היא איבדה את הכרתה שוב.
~
הייתי במסדרון מחכה שרוני תצא מהצילום.
הרופא רצה לצלם לה את ראש, כדי לפסול גידולים סרטניים.
דאגתי, פחדתי שהיא שוב חלתה בסרטן.
"היי, מה מצבה?" מתנאל הגיע, מתנשף.
"עושים לה צילום." אמרתי בקצרה.
רואים שהוא אוהב אותה. אולי הגיע הזמן שלי להתחיל לשחרר ממנו.
"אוקיי. אני הולך לקפיטריה, להביא לך משהו ?" הוא שאל.
"קפה שחור. בלי סוכר." אמרתי והוא הנהן והלך לקפיטריה.
הרופא יצא מהחדר.
"אתה אח של רוני?" הוא שאל.
הנהנתי במהירות והוא סימן לי לבוא אחריו לחדר שלו.
התיישבתי בכיסא מולו, הרגל לא הפסיקה לנוע בעצבים מתחת לשולחן.
"לרוני יש גידול סרטני בראש." הוא אמר, מביט בי ברחמים.
רוני… רוני שלי…?
"אין סיכוי.היה לה בגיל עשר ." אמרתי, מתקשה להאמין.
"אני יודע, אני טפלתי בה. הוא חזר. וגדול יותר, וקטלני יותר." הוא אמר בזהירות.
הדמעות עולות בעיניי.
רוני… רוני חולה בסרטן, זה חזר לה.
"אין לה סיכויים טובים להשאר בחיים." הוא אמר בשקט.
"לא!זה לא יכול להיות!" צעקתי עליו בכעס ודפקתי את ידי בשולחן העץ.
"אני יודע שאתה נסער, אבל בכדי להשאיר את רוני בחיים אנחנו צריכים להתחיל טיפולים מיידים. רוני כבר מודעת לכך שיש לה סרטן והיא מסכימה לטיפולים. הם טיפולים קשים, אך לא כימותרפיים ." הוא אמר.
קברתי את ראשי בין ידיי והרשתי לדמעות לזלוג על לחיי.
"אני אעשה הכול בכדי לעזור לה להשאר בחיים." אמרתי בקול רועד.
"הטיפולים הראשונים הכי קשים. אנחנו נתחיל איתם היום, אני ממליץ לך להביא לכאן דברים אשר שייכים לה וקרובים
לליבה. היא לא תעזוב את בית החולים בזמן הקרוב." הרופא אמר.
"אני יכול ללכת לראות אותה?" שאלתי בקול רועד.
"כן, היא בחדר התאוששות, בעוד כשעה נתחיל את הטיפולים." הוא אמר ויצאתי מחדרו.
הלכתי לחדר ההתאוששות.
רוני שכבה על המיטה, חיוורת.
"היי." היא חייכה לעברי חיוך קטן, אך חם ואוהב.
"היי." אמרתי
"תשכב לצידי." היא פנתה לי מקום לצידה על המיטה, נשכבתי לידה.
"איך את מרגישה ?" שאלתי ולטפתי את פניה,אשר עכשיו כל כך חיוורות, אך יפות כתמיד.
"כמו חולת סרטן." היא צחקה צחוק חלוש.
"את תצאי מזה." קבעתי והצמדתי את מצחי למצחה.
"אני יודעת." היא אמרה ועצמה את עינייה.
"רוני!" מתנאל התפרץ לחדר, דמעות זולגות על לחיו.