סיפורי ערסים – מתנאל & רוני- פרק תשע עשרה ~מוקדש ל-love the love ♥ ~

"אני רוצה לחזור הביתה." רטנתי.
"תרגעי רוני, אנחנו תכף מגיעים." אלירן הרגיע אותי.
"אבל מה אני אעשה בקניון?! למה אני חייבת לקנות בגדים?! ואני עדיין לא מאמינה שאתה מכריח אותי לקנות בגדים! אתה! אלירן אלי כהן!" הזעפתי את פניי.
"כמה את מדברת? תשתי משהו." הוא אמר ודחף לתוך פי בקבוק מים.
"אתה מוכן לנסוע כמו בן אדם ולהתרכז בנסיעה?! אנחנו בסוף נעשה תאונה!" צרחתי עליו בהיסטרייה.
"כמה שאת היסטרית… שאלוהים יעזור לך." הוא מלמל.
"אלוהים לא קיים. אתה יודע שאני אתאיסטית." חייכתי בגאווה.
"אין לך אלוהים…" הוא מלמל, ואז הוסיף.
"תרתי משמע."
צחקתי.
"אתה כל כך מפגר." אמרתי, נותנת לו כאפה בעורף.
"הלו הלו הלו! בלי מכות בין שתיים לארבע!" הוא צחק.
"איזה מזל שעכשיו עשר בבוקר." מלמלתי בציניות.
הוא גלגל את עיניו והחנה את הרכב בחנייה.
ירדתי מהמכונית והתחלתי ללכת אל עבר הקניון.
נכנסו לקסטרו, אלירן הכריח אותי לקנות ג'ינס וחולצה נופלת בצבע שחור.
אחר כך הוא לקח אותי לעוד כמה חנויות, והתוצאה בסוף היום הזה הייתה חמש שקיות בכל יד.
"חברים באים אליי היום." אלירן הודיע לי בדרכנו חזרה הביתה.
"אני אוכל להיות אתכם?" שאלתי, ידעתי שמתנאל יהיה שם, אבל לא היה לי אכפת.
טוב כן היה לי אכפת, רציתי להוציא לו את העיניים.
רציתי שנוא יקנא.
"כן. אבל חד פעמי." אלירן אמר וחזרנו לשמוע מוסיקה.
כמובן שאת המוסיקה הנורמלית שלי, ולא את המזרחית הדכאונית שלו.
~נקודת מבט של מתנאל ~
הגיע הערב, אני הולך היום לשבת בגינה של אלירן עם כמה חברים. אני בטוח אראה שם את רוני.
היפה שלי… הקטנטנה שלי…
התלבשתי ויצאתי אל עבר הבית של אלירן, מחכה בקוצר רוח לראות את הקטנה שלי.
הגעתי אל הבית, כולם כבר היו בחוץ. כולל רוני, שהייתה עוצרת נשימה.
השיער שלה היה אסוף לצמה לצד, נראה לי צמה קוריאנית, יפנית, סינית, תאילנדית, נו משהו באיזור.
היא לבשה ג'ינס שחור ומעל חולצה שחורה נופלת.
מה שמיוחד ברוני שלי, זה שהיא תהיה יפה ועוצרת נשימה בכל דבר.
לא משנה מה תלבש.
היא עברה עם פנקס קטן ביד, שואלת כל אחד שאלה מסויימת.
אחריי כמה נערים, היא הגיעה אליי.
החיוך הקורן שאני כל כך אוהב ירד לה מהפנים בשניות, ועיניה הפכו עצובות.
יפה שלי… מה גרמתי לך… אם היית יודעת כמה אני מתגעגע ומצטער…
"תרצה לשיר שיר בקריוקי?" היא שאלה בשקט, ראשה מושפל אל עבר פנקסה.
אני כל כך מצטער אהובה שלי… קטנטונת שלי… תסלחי לי.
"כן." חייכתי לעברה.
"איזה שיר?" היא שאלה בשקט שוב.
"את יפה, של עידן יניב." אמרתי והתקרבתי אליה.
"מת…נאל א.." אבל לפני שהיא הספיקה להגיד דבר, נשקתי למצחה נשיקה רכה.
גופה רעד, ומבלי להסתכל ידעתי כבר שלחייה אדומות ממבוכה.
"אני מצטער." לחשתי, שפתיי עדיין צמודות למצחה.
ברגע אחד היא קברה את ראשה בחזי והדמעות זלגו על לחייה ללא הפסקה.
"הרסת הכול, את הכול!" היא בכתה לתוך חזי.
"אני יודע, ואין שניה שאני לא מצטער על זה. אני אוהב אותך." לחשתי, מלטף את שיערה.
כאב לי לראות אותה בוכה, את הילדה שלי, את האהבה שלי, את האחת שלי.
היא התרחקה ממני מעט.
"אני אוהבת אותך." היא לחשה בשקט, הסתובבה והלכה.
ילדה שלי…
~נקודת מבט של רוני~
אחריי האירוע עם האחד שלי, מתנאל שלי, נרגעתי קצת, והתחיל הקריוקי.
אחריי כמה נערים חסרי כל כישרון עלה מתנאל, והביט לתוך עיני.
"את השיר הזה, אני רוצה להקדיש לאחת שלי. האחת ששינתה אותי, האחת שלא ידעתי להעריך מספיק, האחת שלמדה אותי מה זאת אהבה, אהבת אמת. אנחנו אמנם כבר לא ביחד, בגלל טעויות טיפשיות שאני עושה, הרי אני טעות מהלכת, אני פוגע, אני טיפש, אני בחיים לא הייתי סולח לעצמי .
קטנה שלי… אני מצטער, אני אוהב אותך." הוא סיים את דבריו.
הוא…. הוא דיבר אליי..?
הדמעות זלגו על לחיי, בעוד השיר מתחיל להתנגן.

"את לא צריכה להתאפר,
שימי פס על הפסים
את לא צריכה להתגנדר,
פשוט חייכי בלי היסוסים
תהיי טבעית ונינוחה,
שדרי אליי את השמחה,
כי זה כל מה שאני מחפש בך."

הבטתי בו, הוא הביט בי. לא האמנתי שהוא באמת עושה את זה… הוא מצטער.. אחריי שלושה חודשים בהם לא היינו ביחד, אני עדיין מרגישה את אותה האהבה החזקה שהרגשתי אליו מההתחלה.

"חבל לשרוף את כל הכיס
על מותגים מפוצצים,
כי את הכי יפה בג'ינס
צמודים לגוף,
משופשפים.

תהיי כנה,
נסי לזרום,
שלחי אליי פשטות וחום,
כי זה כל מה שאני מחפשת בך.

את יפה,
כל כך יפה,
יותר יפה מכולן,
אבל את לא יודעת
כמה את יפה,
כל כך יפה,
הכי יפה בעולם,
הכי יפה בעולם."

"אני אוהבת אותך." לחשתי לעצמי, הדמעות זולגות על לחיי, דמעות אושר.
הוא אוהב אותי… הוא בכל זאת אוהב אותי.
אולי אני לא הכי יפה בעולם, ואין לי את השיער הגולש הזה שיש לליאן ולבנות אחרות.. אבל.. בשבילו אני יפה.

" יש בחורים שמסתכלים
על נתונים חיצוניים,
אבל אני הרי יודע
כמה את יפה בפנים
נסי טיפה להשתחרר,
לתת לי יד ולדבר,
מול המבט שלך אני עיוור.

את יפה,
כל כך יפה,
יותר יפה מכולן,
אבל את לא יודעת
כמה את יפה,
כל כך יפה,
הכי יפה בעולם,
הכי יפה בעולם."

הוא סיים לשיר, הניח את המקרופון וירד לצידי, הוא הביט בעיניי וליטף את לחיי.
"את מוכנה לקבל אותי בחזרה, קטנטונת שלי?" הוא שאל, ואני הבטתי בו בחיוך קטן.
"לא." אמרתי.
הוא השפיל מבטו, וחייכתי חיוך גדול יותר.
"קיבלתי אותך מהשנייה הראשונה של הערב הזה, שאמרת שלי שאתה מצטער." הוא הרים את מבטו, מביט בעיניי, ומבלי יותר מדי מילים, הצמיד את שפתיו לשפתיי בנשיקה אוהבת , שהביעה בתוכה אלפיי רגשות שאפילו לא קיימים.