סיפורי ערסים – מתנאל & רוני – פרק שש עשרה

עברו להם חודשיים, כמובן שלא שמעתי ממתנאל.
אני גם לא רוצה לשמוע ממנו.
הייתי בכיתה שלי, מעתיקה מהלוח את כל הנוסחות המסובכות המכונות בשם מתמטיקה.
איכס.
אני מרגישה שאני בסדר, ההתקפים כבר בקושי מגיעים, אני מצליחה בלימודים.
ליאן כבר לא בבית, וזה מעולה מבחינתי.
גם את מתנאל אני בקושי רואה בבית הספר, וגם אם אני רואה, אני פשוט מסיטה מבט וממשיכה הלאה.
אני לא אשקר, אני מתגעגעת אליו.
אני הייתי רגילה אליו במשך חודש וחצי, וזה היה מבחינתי מספיק זמן בכדי לרכוש אליו אהבה ענקית.
הוא וליאן ביחד, לפי מה שהבנתי.
הם מסתובבים הרבה בבית הספר ביחד, ואני רואה את העייניים שלו נוצצות ומביטות בה כמו שהן הביטו בי.
כשאני רואה את זה אני מרגישה שבורה, מרוסקת.
אני חוזרת ליום בו הוא בגד בי ומרגישה אלפי סכינים ננעצות בליבי.
הצלצול החל לנגן ברקע, אספתי את דבריי, שמתי את התיק על כתפי ויצאתי מהכיתה.
ליאן נעמדה מולי, מחייכת ברוע.
"אז איך זה מרגיש?" היא שאלה בהתגרות.
"איך מרגיש מה?" שאלתי באדישות.
אני לא אראה לה שקשה לי.
"על זה שמתנאל מעדיף אותי, על פנייך. כמו כל אחד שמכיר את שתינו." היא צחקה .
הדמעות עלו בעיניי, ראיתי שהמוני תלמידים נאספים סביבנו.
בין הקהל הזה היו נוכחים גם מתנאל ואלירן.
מתנאל הביט בנו בשתיקה ופנים חתומות בעוד אלירן התקרב אלינו.
"כולם מרחמים עלייך ליאן. בגלל שאת כזאת זונה. כולם אוהבים רק להשכיב אותך, לא מעבר." לחשתי בקול קר וחסר רחמים.
כמה המהומים של ילדים שלא האמינו לדבריי נשמעו.
היא סטרה ללחיי בחוזקה, ומבט רצחני עלה על פניי.
משכתי בשיערה בחוזקה.
"מי את חושבת שאת ליאן?! זונה! זה מה שאת! לא יותר מזה!" צרחתי עליה.
כולם הביטו בנו כמשתוקקים לעוד.
אלירן נהדף אחורה בין כולם.
היא דחפה אותי והפילה אותי לרצפה, עולה מעליי ומתחילה למשוך בשערותיי גם.
"ואת משוגעת רוני! את והתקפיי החרדה שלך! את חושבת שאף אחד לא יודע, אבל הנה, עכשיו כולם יודעים!
היי כולם! לרוני יש התקפי חרדה מאז שההורים שלנו נפטרו בתאונת דרכים, והם נהרגו בגללה!" היא עצרה לשניה, הדמעות זלגו על לחיי.
זאת לא אשמתי… אני לא אשמה…
הרגשתי שאני נכנסת להתקף, למקום שלי, לא שומעת אף אחד.
אלירן היה קרוב אלינו יותר, אך לא הצליח להגיע מספיק קרוב בכדי לעצור את ליאן מלהגיד את הדברים הבאים שאמרה.
"בגללה, בגלל רוני הזונה ההורים שלנו נהרגו בתאונת דרכים! יודעים למה?! כי הם נסעו אליה! כשהיא הייתה בבית חולים מזדיין ! כי היא הייתה חולת לוקמיה! ההורים התייחסו רק אליה! אהבו רק אותה! רק בגלל שהיא הייתה חולת סרטן מסכנה!" היא צרחה.
כולם היו מוכי הלם.
אלירן התיישב לצידי במהירות ומשך אותי אליו, מחבק אותי ומנגב את דמעותיי.
אבל אני הייתי עמוק בתוך ההתקף.
לא שמעתי כלום, לא רציתי לשמוע כלום.
הדמעות זלגו על לחיי ללא הפסקה, והתלמידים היו המומים ומזועזעים.
ממני?
מליאן?
אני לא יודעת.
מתנאל התקרב לעברי, כורע ברך לצידי.
לשם שינוי אלירן לא עצר בעודו.
לא שמתי לב לכלום, הייתי עמוק בתוך ההתקף.
לא שמתי לב שאלירן ומתנאל לקחו אותי הביתה, מתנאל החליף לי בגדים והשכיב אותי במיטה.
לא שמתי לב שנרדמתי, ושמתנאל כל הזמן היה לצידי.
הייתי בהתקף הכי קשה שלי בזמן האחרון.
עכשיו, כולם בבית הספר, כולל מתנאל, יודעים שהייתי חולת סרטן.
שההורים שלי נפטרו בגללי, בגלל שהייתי חולה.
כולם יודעים שאני נשברת לאט לאט, שאני מקבלת התקפיי חרדה לעיתים קרובות.
כולם ידעו מי זאת רוני כהן.