סיפורי ערסים – מתנאל & רוני – פרק שלושים , אחרון!!! 3> 3> 3>

הרגשתי שאני מרחפת בשמיים, נחה על עננים.
אני לא יודעת איך מרגישים בין המוות לבין החיים, אבל אני מקווה להמשיך לחיות.
"בת שלי." שמעתי קול קורא לי, והבחנתי באמי.
"אמא." לחשתי ורצתי לבין זרועותיה.
"הגיע הזמן לשחרר." היא אמרה ולטפה את שיערי.
"אבל איך זה הגיוני? יש לי עוד שנה לחיות." שאלתי.
"הסרטן התפשט מהר ממה שציפו, ועכשיו מנסים להציל את חייך." היא אמרה, נושקת למצחי.
"הגיע הזמן לשחרר." חזרה על דבריה.
"אבל אני לא רוצה לשחרר אמא, טוב לי בחיים. טוב לי עם מתנאל, אני אוהבת אותו, ואלירן שומר עליי, אני בסדר." אמרתי, הדמעות זולגות על לחיי.
"עכשיו, שאני מלאך, אני יודעת מה יקרה בעתיד רוני שלי, ומה שיקרה בעתיד, לא הולך להיות טוב בשבילך. מתנאל לא אוהב אותך, הוא אוהב את אלן." היא אמרה ברכות, בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי.
"הוא אמר… הוא לא יעזוב אותי. הוא הבטיח." התעקשתי.
"לפעמים אנחנו מבטיחים דברים שאנחנו לא יכולים לקיים." היא אמרה בעצב, ובעוד הדמעות זולגות על לחיי, התחלתי לשחרר.
~
~נקודת מבט של מתנאל ~
לקחו את רוני לחדר ניתוח, מפני שלפי מה שאמרו, הסרטן כבר התפשט.
לא הבנתי, איך בשלושה ימים המצב כל כך החמיר?
לפתע הרופא יצא, כנראה לעדכן אותי, את אלירן, את בת אל ואת אוראל במצבה.
"היא מתחילה לוותר. משהו גורם לה להפסיק להלחם, והיא מוותרת. אני לא יודע כמה אני אוכל להציל אותה אם היא לא תתחיל לשנות את הגישה." דן אמר.
"אני יכול לראות אותה?" שאלתי במהירות ודן הנהן.
"עשר דקות." הוא אמר, ואני נכנסתי לחדר.
היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה, ועיניה עצומות.
היא הייתה נראת שלווה, וכל כך יפה.
הדמעות זלגו על לחיי, התיישבתי בכיסא לצידה.
"את כל כך יפה רוני שלי…" מלמלתי וליטפתי את פניה בעדינות, וראיתי אותה פוקחת את עיניה באיטיות.
"רוני." אמרתי, בהלם מעט.
"היי…" היא לחשה בקול צרוד וחייכה לעברי חיוך עצוב.
"אני הבנתי." היא אמרה, הדמעות זולגות על לחיה.
"מה הבנת יפה שלי? למה את לא נלחמת?" אמרתי ונגבתי את דמעותיה בעדינות, בעוד דמעות משלי ממשיכות לרדת.
הטבעת אשר הייתה על אצבעה, כשהתנשקנו הספקתי להחזיר אותה לאצבעה, נצצה .
היא הוציאה אותה בקושי קל מאצבעה והניחה בידי.
"מה את-" "ששש…" היא לחשה והביטה בעיניי.
"לא אני אמורה לקבל את הטבעת הזאת." היא אמרה בשקט, בעוד הדמעות זולגות על לחיה.
למה היא מתכוונת? אני לא אוהב מישהי אחרת מלבדה.
"אני אוהב אותך רוני, לא אף אחת אחרת." לחשתי.
"היא תבוא." היא חייכה חיוך עצוב מבעד לדמעות.
"את נשארת בחיים רוני!" אמרתי, נואש.
הדמעות לא הפסיקו לשניה לזלוג על לחיי.
לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אותה. היא כל החיים שלי.
אולי עשיתי הרבה טעויות בקשר הזה, אבל אין אחד שאוהב אותה יותר ממני.
"אני הבנתי. אתה היית הדבר היחיד שנתן לי את התקווה להמשיך ולהלחם בסרטן." היא אמרה ולטפה את לחיי בעדינות.
"אבל אני יודעת מה יקרה בעתיד." היא לחשה שוב, נושקת לשפתיי בעדינות.
"בבקשה אל תלכי לי…" דמעותיי התערבבו בדמעותיה, והיא רק העמיקה את הנשיקה.
"אני אוהבת אותך מתנאל." היא לחשה לתוך שפתיי.
"אל תשכח אותי."
~~~~~~
-כעבור חמש שנים, נקודת המבט של הסופרת –
מתנאל חזר הביתה מהעבודה, עייף.
"אני בבית." הוא אמר לחלל הבית, ואלן יצאה מהמטבח, מחייכת לעברו.
"היי." היא נשקה לשפתיו נשיקה עדינה, והוא העמיק אותה כשהצמיד אותה אליו.
"חרמן טיפש." היא צחקה ונשקה לשפתיו נשיקה קטנה, וחזרה למטבח.
על ידה נצצה אותה הטבעת, רק על יד אחרת.
הטבעת אשר הייתה אמורה להיות של רוני, הייתה שלה כרגע.
"היום האזכרה של רוני." הוא אמר, ונימת עצב התגנבה לקולו.
הוא לא הפסיק לאהוב אותה, אפילו לא לרגע.
הוא ידע, שהיא שם בשמיים, מביטה בו, המלאך שלו.
אבל זה לא עצר אותו מלאהוב עד כלות נשמתו את אלן, שהייתה אישה נהדרת.
"היא בעוד שעה. נצא עוד חצי שעה." אמרה אלן ופנתה להביט במתנאל.
היא ידעה שהוא מתגעגע, והיא ידעה שהוא אהב את רוני יותר משיאהב אותה אי פעם.
והיא קיבלה את זה.
~
הם היו באזכרה, ואלירן עלה לנאום.
אחריי שרוני נפטרה, הוא נכנס לדכאון עמוק, אשר רק בת אל הצליחה להוציא אותו ממנו, וגם היא בקושי.
"אז, עברו חמש שנים מאז שנפטרת, אחות קטנה." הוא התחיל לנאום.
בין האנשים הייתה ליאן, כשמשקפיי שמש על עיניה בכדי להסתיר את הדמעות.
אחרי שרוני נפטרה, היא לא יכלה לסלוח לעצמה יותר.
גם בת אל, מתנאל, אוראל, אלן ודין היו בין האנשים, כולם מזילים דמעה.
רוני הייתה חשובה לכולם, הייתה יקרה לכולם.
"תמיד הייתה בך שמחת חיים שאף אחד לא הבין. גם כשנודע לך שחזר לך הסרטן, לא ירד לך המורל. היום, אני מאמין שאת שם בשמיים, מסתכלת על כולנו, ומחייכת.
אני מאמין שאת מאושרת, שם, למעלה. אבל אנחנו מתגעגעים אחות קטנה." הוא אמר ונגב דמעה שזלגה על לחיו.
"אני לא מבין, מה גרם לך לוותר. היית כל כך חזקה, בעלת כוח שיכול לשנות את העולם. היית סופרוומן קטנה, הסופרוומן שלי. ובכל זאת, הלכת.
את כבר לא איתנו, ואני מרגיש ריקנות שאין מי שימלא אותה מאז שהלכת. אחות קטנה, אם רק היית יודעת כמה כולם אוהבים אותך. אם רק היית יודעת כמה את טובה, חכמה, מתוקה, ילדה כל כך טובה." הוא אמר, הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיו.
זה היה לו קשה, הוא לא האמין שיום יבוא והוא יצטרך לנאום בפני עשרות אנשים על אחותו, על רוני, שכבר לא איתו.
"אז אחות קטנה, אני מקווה שאת מאושרת." הוא לחש ברעד לתוך המיקרופון.
"אני אוהב אותך." הוא אמר, וכאן התפרק.
בת אל עזרה לו לרדת מהבמה, בעוד הוא שקוע בתוך הצער והכאב.
מתנאל הביט באלירן, הדמעות זלגו על לחיו גם כן.
~
הם חזרו הביתה, וישר הלכו לישון.
מתנאל התהפך כמה פעמים מצד לצד, בעוד אלן ישנה שינה חלקה.
לאחר כחצי שעה, כשנרדם, שמע קול שקט ורך אומר לו. הקול של רוני.
"אני אוהבת אותך, מתנאל."