סיפורי ערסים – מתנאל & רוני – פרק שבע עשרה ~הפרק מוקדש לאמילי אזולאי 3> ~

התעוררתי משינה דיי עמוקה, מופתעת לגלות שמתנאל ישן בכיסא לצידי.
הבטתי בו, הוא היה נראה כל כך שליו, ויפה.
מתנאל שלי…
לא רוני, הוא לא שלך.
הוא פשוט רק ריחם עלייך בגלל מה שהוא שמע.
הוא פקח את עיניו במהירות.
הוא לא יישן, דפוק.
"אני רואה שהתעוררת." הוא חייך לעברי חיוך זהיר.
"אני רואה שאין לך משהו יותר טוב לעשות אם אתה נמצא כאן." הבטתי בו , מבטי רצחני.
"אני מצטער על מה שקרה רוני, יצאתי זבל. אבל… אני מצטער, אני אוהב את ליאן." הוא אמר וליבי נשבר.
אוהב את ליאן?
באמת?
"תצא מכאן." לחשתי בקול רועד.
"רוני…"
"תצא מכאן בבקשה." הדמעות החלו לזלוג על לחיי.
"ובחיים, בחיים, בחיים, אל תדבר איתי שוב. אל תפנה אליי, אל תדאג לי, תשמור את הרחמים שלך לעצמך. אני בסדר. צא מכאן." אמרתי.
הדמעות זולגות על לחיי.
הוא שבר את ליבי שוב.
~ נקודת מבט של מתנאל ~
מה עשיתי?
אני לא אוהב את ליאן!
אני אוהב את רוני.
אבל החיוך הזה של ליאן, המבטים שלה…
אני אוהב את ליאן.
ואת רוני.
אני לא יודע…
אתה ילד זין מתנאל, זה מה שאתה.
ראיתי שרוני התחילה לבכות.
קטנטונת שלי… אל תבכי בגללי… אני לא שווה את הדמעות שלך.
אני אפס, את מלכה.
את הדבר הטוב ביותר שגבר היה רוצה לקבל, אבל אני טיפש מדי, עיוור מדי.
יצאתי מחדרה, לא לפני שנשקתי למצחה.
היא קפאה תחת מגעי, ואני הסנפתי את ריחה המשגע לתוך ראותיי.
רציתי לנשק איתה, לעשות איתה אהבה.
אבל ידעתי שאם אני לא רוצה לפגוע בה שוב, אני צריך להיות יציב ולבחור בליאן.
~ נקודת המבט של רוני~
אחריי שמתנאל הלך, לבשתי את בגדיי הספורט שלי ויצאתי לריצה בפארק הקבוע.
כמובן, דין הזה היה שם.
"אז מה, באה לפה הרבה?" הוא שאל.
"אז מה, אבא שלך גנן?" שאלתי אותו.
"וואלה לא, למה?" הוא שאל וחייך חיוך יהיר.
הוא רץ לצידי, בעוד אני מנסה לרוץ מהר יותר.
"כי אתה נראה כמו סירפד." צחקתי.
הוא הניד בראשו, כלא מאמין.
"זה כאב?" שאלתי אותו שוב
"מה, שנפלתי מגן עדן?" הוא שאל, מרים גבה.
"לא, הניתוח אף." צחקתי עוד יותר.
איזו הרגשה כייפית זו להוציא עצבים על אנשים שאת לא מכירה.
"מה השעה?" שאלתי אותו.
"שתלכי לישון." הוא אמר לי, וכאן נקרעתי מצחוק.
לא כי זה היה מצחיק, כי זה היה משחרר.
"חמודה, אם רגל ימין שלך הייתה פורים ורגל שמאל שלך הייתה פסח הייתי מבקר אצלך בין החגים. "
כאן בכלל נפלתי על הדשא והתגלגלתי מצחוק.
שוב, זה לא היה מצחיק.
טוב , זה כן היה.
הוא היה נשמע בדיוק כמו ערס, והוא לא נראה ככה.
הוא התיישב לידי וחייך.
"בוא נעשה מרתון משפטי פתיחה של ערסים." הצעתי לו.
למה אני מדברת איתו בכלל?
"אני מתחיל." הוא צחק וחשב קצת.
"תגידי, את מכירה את תנוחת הקוסם? אני גומר ואת נעלמת ."
הוא אמר וצחק.
"מאיפה הבאת את זה?!" שאגת צחוק נפלטה מפי.
"ראיתי את זה בחיי." הוא צחק.
"טוב, תורי." אמרתי וחשבתי מעט.
ניסיתי להזכר במשפטים שמתנאל אמר לי, או שאוראל.
" תגידי, אבא שלך מחבל? אז איך יצאת כזאת פצצה?" אמרתי לבסוף והתפקעתי מצחוק.
"מאיפה את מביאה את הדברים האלה, אם כבר?" הוא שאל וצחק איתי.
"אני מוקפת ערסים, ככה שזה לא בעיה." אמרתי.
"את נראת ילדה טובה, תשמרי על עצמך." הוא חייך.
"תודה." חייכתי, מביטה בו.
"אני רוני, דרך אגב." אמרתי ולחצתי את ידו המושטת.
"הגיע הזמן רוני." הוא אמר לשניה, ואז הוסיף –
"שחתן מתחתן הוא שובר כוס
מותק בישבילך אניא שבור את כל המטבח."
וצחק.
שוב שאגתי בצחוק, אני לא יודעת למה, אבל עם דין אני מרגישה משוחררת, אני מרגישה כאילו הוא האח הגדול השני שלי.
אבל כמובן, אין על אלירן.