סיפורי ערסים – מתנאל & רוני – פרק עשרים ושלוש

הבטתי בטלוויזיה, אלירן ישב לצידי.
"אני עדיין כועס עלייך." הוא מלמל.
פניתי להביט בו, מבטי היה עצוב.
"סליחה שהתפרצתי עלייך. אבל לפעמים אתה יכול לשגע אותי." מלמלתי.
"רק
דאגתי לך. אני לא רוצה שתפגעי שוב." הוא אמר, מביט בי ומלטף את לחיי.
"תודה אלירן. אבל מתנאל לא יפגע בי שוב. אני בטוחה בזה. אנחנו אוהבים אחד את השניה." נכנסתי לבין זרועותיו והוא חיבק אותי וליטף את שיערי.
"אני סומך עלייך, רק בבקשה, תזהרי." הוא חייך ונשק למצחי, הנהנתי באיטיות והחזרתי את מבטי לטלוויזיה.
~נקודת המבט של מתנאל~
"אני בבית!" חזרתי הביתה.
"בן שלי." אמי חייכה ונשקה למצחי.
"היי אמא, התגעגעתי." חייכתי וחיבקתי אותה.
"מתי תביא לי לראות את רוני המדוברת? אני מחכה לפגוש אותה מהרגע ששמעתי שהיא גרמה לך להפוך לבן אדם." היא צחקה.
עיקמתי את פניי.
"תמיד הייתי בן אדם." חייכתי אליה.
"פשוט עכשיו אתה יותר יציב ילד שלי, לא מביא זונה כל יום הביתה." היא צחקה והורתה לי לבוא אחריה למטבח.
"הילדה מחזיקה אותי קצר, מה לעשות." צחקתי ונזכרתי בלילה הקודם.
היא הייתה מדהימה.
היא לא צרחה, היא גנחה בשקט, וכשכאב לה היא בקשה ממני להיות יותר עדין.
היא כל כך עדינה כפרה עלייה היפה שלי…
"אני שמחה שאתה מאושר ילד אהוב שלי." היא נשקה למצחי והתחילה לבשל משהו במטבח.

* הודעה *
עשיתי פרק קצר מפני שאני רואה שהרבה אומרים שהסיפור צפוי, ואני מבינה שזה דיי משעמם…
אז שאלה-
להמשיך את הסיפור, להתחיל סיפור חדש, או להמשיך את הסיםור וגם בנוסף להתחיל סיפור חדש?