סיפורי ערסים – מתנאל & רוני – פרק עשרים ושבע

התעוררתי לאחר כמה וכמה שעות, בין זרועותיו של מתנאל.
של האהוב שלי.
הוא עדיין ישן, ואני ניסיתי לעקל את מה שקרה ביממה האחרונה.
אולי אני חולת סרטן, ואולי אני לא אשרוד עוד הרבה זמן, אבל לפחות אני אמות בידיעה שהייתי נשואה לגבר הכי מדהים בעולם.
נשקתי לכל פניו, נשיקות קטנות ועדינות, בעוד ראיתי שהוא מתחיל להתעורר.
"בוקר טוב." הוא מלמל ומשך אותי עוד יותר קרוב אליו.
"בוקר טוב." לחשתי לאוזנו ונשקתי לה בעדינות.
"לא ידעתי שאת מסוגלת לכל כך הרבה סקס בלילה אחד, נמרה שלי." הוא חייך ונשק לשפתיי.
לחיי הסמיקו, בעוד הוא ממשיך ללטף את גופי בידיו החמות.
"אני אוהב אותך." הוא לחש באוזני, נושק מתחת לה.
"אני אוהבת אותך." אמרתי, סמוקה אך מאושרת.
שמחתי שאני מסוגלת לספק את מתנאל, אך תמיד היה בי הפחד שאולי ליאן הייתה טובה ממני.
כמו תמיד.
"ליאן הייתה יותר טובה ממני?" שאלתי אותו בהיסח דעת, לחיי סמוקות.
"את הטובה ביותר רוני." אמר, וראיתי שהוא מתחמק ואף מרגיש מעט לא בנוח.
"הבנתי." אמרתי בכעס וקמתי מהמיטה , בעוד השמיכה כרוכה לגופי, משאירה את מתנאל ערום.
"רוני…" הוא מלמל, אך אני התחלתי להתלבש במהירות.
כאב חד פילח את ראשי, ואנקת כאב השתחררה מפי.
"את בסדר?" מתנאל שאל אותי, מביט בי בדאגה.
"בסדר גמור." מלמלתי בזעם.
אם ליאן יותר טובה ממני בסקס, שילך להתחתן איתה.
הדמעות החלו זולגות על לחיי, בעוד אני לבושה בשמלה של אתמול, בידי מגבון מסיר איפור.
הוא קם מהמיטה ולבש את הבוקסר שלו, התקרב וחיבק אותי בגבי, ידיו על מותניי.
"אני אוהב אותך רוני, לא את ליאן." הוא אמר וליטף את שיערי.
"זה לא מה שאמרת מלפני חודש." מלמלתי בזעם מהול בעצב,מנגבת את דמעותיי בעזרת גב כף ידי.
"לא התכוונתי לזה באותו הרגע, רוני." הוא אמר, וראיתי שהוא מתאפק לא להתפרץ.
הדמעות המשיכו לזלוג על לחיי, מבטי פגוע.
"אם היא כל כך טובה בסקס, לך אליה." אמרתי בקול רועד.
"אולי באמת כדאי!" הוא צעק בכעס, לבש את חולצתו ומכנסיו ויצא מהחדר בטריקת דלת, מותיר אותי לבדי, בעוד אני יושבת על המיטה, ובכי שקט נפלט מפי.
קמתי מהמיטה, נעלתי את נעליי ויצאתי מהחדר.
התקשרתי אל אלירן, מנסה לייצב את קולי.
"היי." לחשתי.
"היי רוני, הכול בסדר? את עם מתנאל?" הוא שאל במהירות.
"אני צריכה שתבוא לקחת אותי, אני במלון **** "
אמרתי בקול,רועד.הוא מלמל משהו בסגנון "ידעתי שהחתונה בזאת תהיה אסון" וניתק.
חיכיתי לו ליד הכביש הראשי, מחוץ למלון.
כעסתי על עצמי שרבתי עם מתנאל, למרות שעדיין הייתי פגועה מזה שליאן הייתה סקס יותר טוב בשבילו.
אבל הדבר שהכי הפחיד אותי, שהוא שוב ילך אליה.
והפעם זו תהיה אשמתי.
"רוני?" שמעתי קול קורא לי, ופניתי להביט בלא אחר מאשר דין.
"דין!" חייכתי וחבקתי אותו.
"את יפייפיה, היית באירוע?" אז לא.
כל הקטע שלא הייתי יפייפיה, ואפילו לא קרובה לזה.
שיערי היה מפוזר על גבי, ועל פניי עדיין שאריות איפור.
"אנחנו צריכים להתעדכן." אמרתי והוא הנהן.
"יש לי כמה דקות." הוא חייך ושנינו התיישבנו על המעקה מבטון שהיה לצידנו.
"אז… חליתי בסרטן. שוב." חייכתי חיוך קטן ועצוב.
דין חיבק אותי אליו וליטף את שיערי.
"למה לא סיפרת? לא שמרת על קשר." הוא אמר .
"מצטערת, קרו הרבה דברים בזמן האחרון." אמרתי, ואז התחלתי לפרט על הסרטן, ובאיזה סרטן מדובר, ומה הסיכויים שלי לחיות.
הרופא אמר שהם קלושים שהטיפולים יעזרו, אבל גם ללא הטיפולים, אני אוכל לחיות עוד פחות או יותר שנה נוספת.
אבל תמיד יש סיכוי להנצל.
ספרתי לו גם על החתונה שלי ושל מתנאל, והוא צחק עליי שכבר אחריי יום רבנו.
למען האמת, זה באמת משעשע מעט.
לבסוף אלירן הגיע, נשקתי ללחיו של דין, והוא הבטיח שעוד היום הוא יבוא לבקר אותי בהית החולים.
נכנסתי למכונית , נשקתי ללחיו של אלירן והוא חייך אלי חיוך זהיר.
"היי אחותי היפה." הוא אמר, מלטף את שיערי.
"ממש יפה." אמרתי.
"יש לך היום שני טיפולים, אחד בעוד שעתיים ואחד בשבע בערב." הוא אמר, מתעלם מדבריי.
"אוף…" מלמלתי ושמטתי את ראשי אחרונית.
"אם זה מה שיציל אותך, זה מה שנעשה." הוא קבע ונשק למצחי.
אני חייבת להודות,פחדתי.
למרות שהייתה לי תקווה, ושהייתי חזקה, בכל זאת, זה מפחיד שהמוות עומד על מפתן דלתך ובכל רגע יכול לדפוק ולקחת אותך איתו.
הגענו לבית החולים, אלירן החנה את המכונית והתחלנו ללכת לעבר החדר שלי.
"הבאתי לך בגדים, בשמים וכל החרטא הזה. אז תכנסי עכשיו להתקלח ותחליפי בגדים. גם רכשתי את הטלוויזיה טאץ' שמאץ' הזו." הוא מלמל וצחק מעט.
גחכתי ואספתי את שיערי לקוקו עגבניה.
נכנסתי לחדרי, וראיתי את כל חפציי מסודרים שם.
"בת אל קצת עזרה לי." הוא חייך בחולמניות.
חיבקתי אותות הדמעות זולגות על לחיי.
"אתה האח הכי טוב שקיים אלירן, תודה לך. על הכול." לחשתי לאוזנו.
"ואת האחות הכי מדהימה שקיימת רוני, וביחד אנחנו נעבור את הסרטן המזדיין הזה וננצח אותו בלי למצמץ." הוא ליטף את שיערי , נושק למצחי.
"טוב, כנסי להתקלח מכוערת, את מסריחה מסקס." הוא צחק ודחף אותי בעדינות אל עבר המקלחת אשר הייתה בתוך החדר.
"תודה באמת." מלמלתי ונכנסתי למקלחת, הורדתי את בגדיי ונכנסתי תחת זרם המים החמימים.
חפפתי את שיערי, סיבנתי את גופי ביסודיות, שטפתי ויצאתי בדילוג קטן, כורכת סביב גופי מגבת חמימה וגדולה, מגבת אשר גם אותה הביא אלירן מהבית.
סחרחורת אפפה אותי לרגע, בעוד כאב ראש חזק נלווה אליה.
התיישבתי על הרצפה, מנסה להרגע.
הרופא אמר שהתקפים כאלה הם נורמלים במצב שלי, ולאט לאט הטיפולים יעבירו אותם, אך יהיו תופעות לוואי נלוות.
אחריי חמש דקות בהן ניסיתי להתאפס על עצמי, קמתי מהרצפה, לבשתי מכנס פיג'מה קצר וגופיה, סירקתי את שיערי הרטוב ויצאתי מחדר המקלחת.
לבשתי פיג'מה מפני שעכשיו, לאן אני כבר אלך?
לטיפול?
נו אז מקסימום יראו אותי בפיג'מה, הם יתרגלו לזה.
קלעתי את שיערי הארוך לצמה מטפטפת ורכה, והתיישבתי על המיטה, אלירן כבר לא היה בחדרי.
לפתע כמה רופאים נכנסו עם מיטה ניידת, ועליה נערה הנראת בגילי, בעלת שיער אדמוני ומלא.
העבירו אותה בזהירות למיטה הרגילה שלצד המיטה שלי, ורק וילון מפריד בנינו.
כשהרופאים יצאו, היא קמה ונראה היה כי היא עצבנית.
"היי." חייכתי אליה חיוך זהיר.
היא פנתה להביט בי, פניה התרככו, והיא חייכה חיוך חם לעברי.
"היי." היא אמרה, מתיישבת על הכיסא שמול מיטתי.
"אני רוני, ויש לי סרטן בראש. סביר להניח שאני אמות בעוד שנה אם הטיפולים לא יצליחו." צחקתי והושטתי את ידי לעברה.
"אלן. יש לי סרטן במעי הגס, ואין לאף אחד מושג עד מתי אני אחיה. אני עוברת כימיותרפייה." היא חייכה לעברי ולחצה את ידי.
"כמה זמן את כבר כאן?" שאלה מיד.
"מאתמול. אבל הכול התחיל בעצם שהייתי בת עשר. בגיל עשר חליתי בסרטן , אחריי שנתיים נרפאתי, ועכשיו, אחריי כמעט חמש שנים, הוא חזר. רק שעכשיו הוא קטלני יותר." אמרתי, משפילה מבטי.
היא שמה את ידה בידי וחייכה.
"אני מבטיחה לך, שתינו נעבור את זה. אנחנו ננצח את הסרטן הזה. כי כמו שאני תמיד אומרת, סרטן זו רק חיה." היא חייכה אליי חיוך מעודד וצחקתי.
היא באמת הייתה נורא חברותית, והיה לי קל להתחבר אליה ולספר לה דברים שלקח לי שנים לספר לאחרים.
"רוני . בואי, צריך להתחיל טיפול." דן נכנס לחדר.
חייכתי אל עבר אלן, ויצאתי מהחדר, הולכת אחריו לעבר חדר הטיפולים.
"אני רואה שאת מתאקלמת כאן יפה מאוד. איך את מרגישה?" הוא שאל אותי.
"היה לי התקף אחד, כשיצאתי מהמקלחת, לחמש דקות. סחרחורת וכאב ראש חזק. אבל חוץ מזה, הכול מעולה." חייכתי לעברו והוא חייך לעברי חיוך רך.
"אני חייב להזהיר אותך, ככל שיעברו הימים, אם הטיפולים לא יעזרו, שדרך אגב, נראה שיפור מאז הטיפול הראשון, את תהפכי כנראה להיות חלשה יותר ויותר. אבל רק אם הטיפולים לא ישפיעו." הוא אמר , בעוד שנינו נכנסים לחדר הטיפולים.
הייתי מאושרת ששמעתי שחל שיפור מאז הטיפול הראשון, וכנראה העיפות והכאב שבא אחריו שווה את זה בכל זאת.
~ נקודת מבט של מתנאל ~
נכנסתי לחדרה של רוני, אבל כשראיתי שהמיטה שלה ריקה, הבנתי שהיא הלכה לטיפול.
"היא הלכה לטיפול, היא אמורה לחזור עוד עשר דקות." שמעתי קול גבוה, ונערה בעלת שיער אדמוני מקורזל יצאה מהמקלחת שעל גופה מכנס פיג'מה קצר וגופיה.
היא הייתה יפה, ללא ספק.
אם לא הייתי נשוי הייתי מזיין אותה על המקום.
"ואת?" שאלתי, לא מבין.
"אלן. השותפה של רוני לחדר." היא חייכה חיוך יפה וסירקה את שיערה.
"ואתה?" שאלה אותי.
"מתנאל, חבר, זאת אומרת, זה מסובך." נאנחתי.
איך מסבירים עכשיו למישהו מה הולך ביני לבין רוני?
"זה בסדר, אני לא אשפוט." היא חייכה לעברי, וסימנה לי לבוא לשבת בכיסא שבחלקת החדר שלה.
התיישבתי על הכיסא והתחלתי להסביר, "אני ורוני התחתנו אתמול." אמרתי לבסוף, אחרי דקה של מחשבה.
היא הנהנה וחייכה לעברי.
"מזל טוב." אמרה, והופתעתי לדעת שזה לא היה מוזר לה.
"ואת, יש לך חבר?" שאלתי אותה והיא הנהנה.
"הוא בצבא כרגע, כך ש…" אמרה ומשכה בכתפיה.
וככה, מצאתי את עצמי משוחח במשך שעה וחצי, עם מישהי שהכרתי רק עכשיו.
עם אלן.
~ נקודת מבט של רוני ~
אחריי הטיפול הייתי רעבה מאוד, למרות שאמרו שהטיפול אמור לדכא תיאבון, מה שדיי מוזר, ודן הציע ללוות אותי לקפטריה, ואני נענתי לחיוב.
"אז רוני, איך בנתיים הטיפולים משפיעים עלייך?" הוא שאל אותי בזמן שחיכינו לטוסט שלי, שהיה בהכנה.
"את האמת, אני דיי עייפה אחריי הטיפולים, אבל רעבה בטירוף." צחקתי.
"זה מוזר. אבל יכול להיות שעלייך פשוט הטיפול משפיע אחרת, זה לא חריג." הוא צחק מעט.
המוכרת שמה את הטוסט בידי, שילמתי לה ונפרדתי מדן לשלום.
התחלתי לחזור אל עבר החדר, וכשהייתי מול הדלת, שמעתי קולות צחוק. נכנסתי לחדר בשקט, לא רציתי להפריע לאלן עם המבקר שלה.
נכנסתי לחלקה שלי ואכלתי באיטיות את הטוסט, אחריי זה נשכבתי במיטה ונרדמתי.