סיפורי ערסים! יולי ורוי פרק 25

פרק עשרים וחמש-
הרמתי את ראשי וראיתי את רוי מולי, הוא הסתכל עליי ועל עומר, מתיישב על ספסל ומוריד את ראשו למטה, חבריו התגודדו סביבו, שהרים את ראשו ראיתי שהוא בוכה. וואט דה פאק, זה בגללי ובגלל עומר?…
~נקודת מבט של רוי~
"היי, מה קורה?" יולי אמרה בזמן שהתקדמה לכיווני בזמן שישבתי במחששה, כפרה עליה איך התגעגעתי לקול שלה, חיים שלי.
"אצלי מעולה, מה איתך?" שאלתי בחיוך, מסתכל ישר לתוך עינייה, הגיע הזמן שנחזור לא?
"אצלי גם, תשמע רוי אני צריכה לדבר איתך על משהו.. אני ועומר ביחד.." היא אמרה לה, אפילו לא חיכתה שנדבר קצצת, ישר זרקה את הפצצה, הרגשתי את האגו שלי צונח, נהיה לי חם בכל הגוף.
"יפה, בהצלחה, תהנו." אמרתי וסובבתי מבטי, לא יכלתי להסתכל עליה אפילו. היא ילדה חרא.
"פשוט לא רציתי שתשמע על זה ממישהו אחר, עדיין יש לי כבוד אליך" היא ענתה. חרטה. אם היה לה כבוד אלי היא הייתה מחכה לפחות חודש, בשביל לא להרוס את השם שלה, לא להרוס את השם שלי. אבל אין, לא אכפת לה מכלום. בטח שלא ממני.
"תודה, אני מעריך את זה." אמרתי באדישות וקמתי, מתקדם לכיוון הבניין של כיתתי, מונע מהדמעות שישבו לי בגרון לפרוץ החוצה.
"אז רגע רוי" היא צעקה לי בזמן שהלכתי, הסתובבתי לראות מה היא רוצה, התפללתי שהיא תגיד לי 'סתם רוי, ממש רק אני ועומר ביחד, אני אוהבת אותך ואתה יודע את זה' אבל במקום זה, מה ששמעתי היה "אנחנו בסדר כן?"
'אנחנו בסדר' סימנתי לה עם אגודלי והתקדמתי לכיוון הבניין.
לא יודע מה לעשות, איפה לקבור את עצמי, הייתי חייב להיפרד ממנה? מה הפריע לי כוס אמק, כולה דיברו בפייסבוק.
הבנתי הכל, אני הפכתי אותם לחברים, אני נפרדתי מיולי, היא בטח חיפשה נחמה, היא ידעה שעומר רוצה, אמרה לעצמה טוב נזרום, ועכשיו הם ביחד, כוס אמק, בא לי להתאבד.
"אני צריך לשניה את ירין" אמרתי שהגעתי לכיתה שלו, הייתי חייב לפרוק את מה שקרה עכשיו, ואם לירין אני לא אפרוק אצל ירין אז אצל מי?
"תקבור אותי עכשיו, וגם תשתין לי על הקבר, תאמין לי שזה מגיע לי" אמרתי, התכוונתי לכל מילה, אני זה שהפכתי אותם לחברים, איזה ילד דפוק.
"מה קרה אחי?" ירין אמר והתחיל לצחוק כמו ילד חרא.
"שמח שזה מצחיק אותך" אמרתי באדישות למרות שהתעצבנתי, אני רוצה להתאבד והוא עושה מזה צחוק.
"יולי ועומר ביחד" אמרתי, שלושת המילים האלה שורפות לי בגרון, הורגות אותי.
"אני יודע אחי, רציתי לספר לך בהפסקה.." הוא אמר וגירד בראשו באי נוחות.
"נו מה כוס אמק, אעלק היא אומרת לי שהיא מכבדת אותי, אני האחרון שיודע מזה." אמרתי בעצבנות, חרטטנית מסריחה. כן, אני ממש רואה איך היא מכבדת אותי
"לא האמת שאני יודע ממאי, אבל אני גם יודע שיולי כן רצתה לספר לך קודם. היא באמת מכבדת אותך" הוא אמר וניסה להרגיע אותי, לא הצליח לו.
"זה לא עוזר לי שהיא מכבדת אותי, אני מרגיש שיכולתי למנוע את זה ואני לא יודע למה לא מנעתי." אמרתי בכנות והורדתי את ראשי למטה. נשמע צלצול וירדנו להפסקה.
"בסדר אחי אל תתן לזה לבאס אותך. תגיד מה היה עם סופי? ראיתי שנהנתם." ירין אמר שהתיישבנו בספסלים. מנסה להסיח את דעתי.
"כרגיל, האמת היה לי ממש כיף איתה, היא מצחיקה וחמודה וזה." עניתי על שאלתו, אולי זה באמת יעביר לי את המחשבות עליהם.
היישרתי את מבטי וראיתי את יולי ועומר, הם עוקבים אחרי או משהו?
כבר לא יכולתי יותר, הורדתי את ראשי למטה, הדמעות כבר עמדו בגרוני, התאפקו לא לצאת.
"אני מצטער אחי, אתה בסדר?" ירין אמר וכל החבר'ה היו סביבי.
אם יש משהו שגורם לך לפרוץ בבכי, זה שאומרים לך 'הכל בסדר?' אז לא, שום דבר לא בסדר, האהבה של החיים שלי מתרחקת ממני והולכת לזרועותיו של אדם אחר, לזרועותיו של האדם היחיד שברגע ששמעתי את השם שלו הוא נהיה "האויב המושבע שלי", השנאה שלי.
גופי בער מכעס, מעצב, מעצבים. כבר הרגשתי את הוריד במצחי בולט יותר מרגיל, עוד דקה יוצא מגופי. הדמעות נפלו על הרצפה מתנפצות כמו הלב שלי.
הסתכלתי שוב על יולי, היא הסתכלה עליי חזרה במבט מרחם, קלטה שאני בוכה, כוס אמק.
לפתע סופי הגיעה, לקחה את ידי והתקדמה איתי לספסל צידי, שלא יראו שאני בוכה.
"מה קרה נשמה שלי? יולי ועומר?" היא שאלה ואני הינהנתי לחיוב, לא יכולתי לדבר בכלל, לא היו בי את הכוחות.
"אני מבינה מאמי שלי" היא אמרה והניחה את כף ידה על כתפי לצורך הזדהות.
"אני מצטער שזה יוצא כאילו ניצלתי אותך. הייתי איתך אבל הלב שלי היה עם יולי, אני מצטער אם פגעתי בך, אני אבין אם תכעסי." אמרתי וניגבתי את דמעותיי.
הילד שאף אחד לא הצליח לשבור אותו, זה שאף פעם לא נפלה אפילו לא דמעה אחת על לחייו, בוכה כמו ילד קטן שלקחו לו את המוצצי.
"מה פתאום לכעוס, אני הכי מבינה אותך, חשבת שזה יעביר לך אותה נכון?" סופי שאלה והעבירה יד בשיערה הארוך והבלונדיני.
"בדיוק, חשבתי שזה יעביר לי אותה, את חתיכת פצצה סופי, את באמת החולשה שלי, ובגלל זה אני לא יודע למה זה לא השכיח אותה" אמרתי בכנות, שפכתי הכל, לא עניין אותי כלום.
"איזו מחמאה או ווה" סופי אמרה ושמה את ידיה על הלחיים שלה, כנראה הסמיקה.
"בקיצור חיים שלי, אני חושבת שאין לך מה להתעסק בהם, יאללה דיי זהו, אין דבר שממשיך לנצח. אני מציעה לך לעבור האלה" היא אמרה באסרטיביות וקמה מהספסל "ואם אתה רוצה, יש לי דרך לעזור לך לעבור הלאה" היא הוסיפה והקדמה לכיוון החצר, משאירה אותי על הספסל, מנסה להבין לאיזו דרך היא מתכוונת….