סיפורי ערסים זוהר ואבי

פרק 47
התחלתי לבכות. 
הנחתי את ידי על פי בהלם. לא מסוגלת לעכל את מה שאמרו עכשיו. 
״אני רוצה את אמא !״ נפלתי על הרצפה. 
לא היו לי כוח לקום. לא לזוז לא כלום ! 
הסתכלתי על שי, הוא היה גם שבור. בעט בכל מה שהיה יכול לבעוט בו. עד שהוא גם נשבר ונפל על הספה. 
הדמעות המשיכו לרדת, כמו נהר. 
אמא שלי, שאמרה לי אם מי להסתובב, מי הוא הילד הכי טוב. 
מי הוא הילד שהכי יגן אליי. אמא שלי שתמיד נחמה אותי, בטוב וברע. 
הרגשתי שאני רואה שחור, ובסופו של דבר, כנראה התעלפתי. 
קמתי בחדרי, הכל היה מטושטש.
ראיתי מישהו יושב על מיטתי, מביט בי בתקווה שאני אתעורר. 
נזכרתי במה שקרה. ודמעות התחילו לצאת לי שוב.
״התעוררת !״ שמעתי קול מוכר. אבי. ״שמעתי על מה שקרה !״ הוא אמר בקול עדין ומצטער.
״אני בסדר,״ מלמלתי והתרוממתי אל חזהו. 
״אני פה לידך, יפה שלי.״ הוא ניחם. התחלתי לבכות שוב. מרטיבה את חולצתו. 
״אני רוצה את אמא שלי !״ אמרתי בצרחה ובבכי. 
כל הרגשות שלי התערבבו. 
עצב, כעס, אכזב. 
״היי,״ הוא תפס בפני, שהיו רטובות מהדמעות. ״אני איתך בכל מצב, כן ?״ 
הנהנתי והוא נישק אותי והניח את ראשי על חזהי. 
נותן לי להמשיך לבכות. הוא ליטף את שערי במטרה להרגעה, ובסופו של דבר נרדמתי. 

התעוררתי בבוקר, אבי לצידי.
עיניי שרפו מדמעות, שבכיתי אתמול כל הלילה. 
יום חמישי היום, סוף-השבוע מתקרב. 
קמתי מהמיטה והלכתי ברגליים כושלות
לשירותים. הסתכלתי על עצמי במראה. נראיתי זוועה. 
״תפסיקי אם המבט הזה, את מושלמת גם כשאת ככה !״ שמעתי את אבי מאחורי. וגם ראיתי אותו במראה נכנס. 
וגם הרגשתי זוג ידיים גדולות וחמימות תופסות במותני ומחבקות אותי. 
״בטוחה שאת רוצה ללכת לבית ספר, ועוד במצב כזה ?״ אבי שאל בעיניים דואגות. 
״כן,״ אמרתי בצרידות ובדקתי אם יש מים חמים. 
תמיד שי מתקלח בבוקר, אז יש. 
״טוב, אני במקלחת של שי. על תתגעגעי יותר מדי,״ קרץ לעברי בניסיון לחיוך קטנטן. 
וזה מה שקרה, זה פשוט לא נשלט וחיוך קטן עלה על פני. 
הוא חייך גם הוא, וסגר את הדלת אחריו. 
פשטתי את בגדיי ונכנסתי לתוך האמבטיה החמה. 
נאנחתי מהחום שהרגיעו את מחשבותי. 
אחרי כמה דקות של מקלחת, יצאתי וכיסיתי את עצמי במגבת. 
לבשתי סט תחתון ומעליו, חולצת בית ספר ארוכה, טרנינג ארוך ונעלי אדידס גבוהות. 
לא היה לי כוח לכלום, אפילו להתלבש. 
ייבשתי את שיערי וקלעיתי אותה לצמת צד. 
הנחתי את השרשרת שאבי הביא לי ליום הולדת על צווארי ושמתי בקערה של איימי אוכל ומים. 
הנחתי אותה על רגליי וליטפתי אותה. 
פלאשבק- 
״זוהר !״ אמי קראה לי להכנס פנימה. 
״חמש דקות, אמא !״ צעקתי חזרה וגלגלתי עיניי. 
המשכתי ללטף את הכלב הקטן והנכתי בברכי. 
עד שלאמי היה נמאס ויצאה אליי. 
״זוהר, זה כלב רחוב !״ אמי אמרה, מתנהגת כמו ילדה קטנה. 
עכשיו אני יודעת מאיפה קיבלתי את הגנים. 
״אז.. ?״ שאלתי וליטפתי את הכלב. ״הוא חמוד !״ קבעתי. 
״צודקת, אבל אין לנו מקום עכשיו בבית לקנות כלב. עוד מעט אנחנו עוברים בית, יהיה גינה, יהיה הכל ואז תקבלי כלב. אוקיי ?״ שאלה. הנהנתי וחיבקתי אותה.

חזרה- 
הפלשבקש גרם לי להוריד דמעות, כי נזכרתי באמי. 
אף פעם לא הרגשתי ככה. אם חור בלב. 
״זוה-״ פתאום אבי התפרץ לחדרי. מיהרתי לנגב את דמעותי. 
״מזה, את עדיין בוכה ?״ שאלתי והרים את מבטי. 
״בטוחה שאת לא רוצה להשאר בבית ?״ שאל וליטף את לחיי. 
הנהנתי והנחתי את ראשי על כתפו. 
התרוממתי והלכתי לכיוון הסלון. 
הנחתי את התיק על כתפי, ואבי לקח אותו מיד. 
הפעם היה לאבי את האופנוע שלו. 
״רוצה ברגל או באופנוע ?״ שאל ושם את ידו סביב כתפי. 
הלכתי לעבר האופנוע. 
אבי היה די מופתע, אך שתק. 
לא נהגתי לאהוב את האופנוע. 
כי תמיד הייתי חייבת לחבק אותו מאחורה, כשל-שי היה חשק ללכת ברגל. 
הוא התיישב מקדימה והנחתי את ידי סביב בטנו, ואת ראשי על גבו. 
עצמתי את עיניי, נהנת מתחושת הרוח. 
פתחתי את עיניי כששמעתי את הבית ספר. 
כן, שמעתי. ולא, אני לא משוגעת !!! 
פשוט כשבאים לבית ספר תמיד יש צעקות מלחיצות. אז אני מזהה. 
אבי ירד ועזר לי לרדת. 
החזקתי בידו בחוזקה. 
״אם את רוצה לחזור אז אני אחזיר אותך !״ הוא אמר במבט מרגיע. הנדתי את ראושי ללא והלכנו לכיתה. 
״נסיכה !״ מורן מלמלה ורצה לחבק אותי. חיבקתי אותה גם. 
״חבוד, די להתאצל!״ אבי הפציר בי בצחוק. חבוד… יודע על זה שאני שרופה על זגורי אימפריה. 
גיחכתי בקטנה. הוא נשק למצחי והתיישב לידי. 
״אממ.. נראה שאיבדת את הזיכרון.״ מורן הפצירה באבי. 
״חס וחלילה, שאני לא אאבד את אהובתי !״ אבי אמר וחיבק אותי חזק. אבל לא יותר מדי חזק כדי שלא יכאב לי. 
״אז שחכת איפה אתה יושב !״ היא אמרה שוב. מתקנת את עצמה. 
״אסור לי לשבת ליד חברה שלי ?״ אבי שאל בשחצנות. 
״אבל זה המקום שלי !״ 
״אבל אין לי אם מי לשבת !״ אבי עשה פרצוף עצוב. 
״לי לו אכפת לשבת לידך !״ מאי התפרצה. 
״מצד שני, אבי תשב ! אני אשב ליד אור !״ מורן אמרה בשביל שמאי לא תשב ליד אבי. דווקא מזל. 
הצילה אותי. כי אם אבי יתיישב ליד מאי, אני פשוט יהרוג את מאי !! 
״למה ? כי 'זוהר צריכה נחמה כי אמא דלה נפטרה? '״ מאי אמרה בציניות. 
״מאיפה זה הגיעה אלייך ?״ תקפתי. 
״הגיעה.״ היא ענתה במלמול מקלידה משהו באייפון. והולך להגיע גם לכל בית הספר״ היא סובבה את המסך אליי ולחצה על שלח. 
דיי !!! כל בית הספר הולך לדעת שאמא שלי נפטרה ?!