סיפורי ערסים זוהר ואבי פרק 22

פרק 22 זוהר ואבי
-מנק׳ המבט של שי- 
הייתי עצבני ברגע שראיתי את זה 'שהתכתבתי' אם זוהר. 
הייתי עצבני שהיא התנשקה.
הייתי עצבני שזה אם אבי.
הייתי עצבני שהיא לא אמרה לי לפני. 
הייתי עצבני מהכל !
הייתי צריך לדעת שהוא ינצל את זה שאני נותן להם להיות לבד.
כושלראבקק שלו. 
הלכתי בהליכה מהירה הביתה, גמרתי כבר את כל קופסת הסיגריות. 
״מה עשית ?״ זוהר שאלה והופיעה מולי. 
״מה שהייתי צריך לעשות ממזמן״ סיננתי והלכתי ישר לחדר. 
״שי,״ היא קראה ורצה לעברי, אבל הספקתי לסגור את הדלת. 
״שי, אתה יכולה להרחיק אותי מימנו ולעשות הכל ! אבל את תשבש את החברות בניכם !״ היא צעקה מבעד לחדר. 
וואלה זו אחותי, והיא צודקת. 
אבל בשביל שיהיה לה הכל טוב אני אהפוך את כל העולם. 
לא עניתי, פחות דיבורים ככה יותר טוב. 
גם אם זה חבר שהיה איתך מגיל 0. 
גם אם זה אפילו… לא יודע מי. 
אחות זה מעל הכל ! לפחות בשבילי. 
״שי, תפתח את הדלת ונדבר כמו גדולים״ היא אמרה. 
״תגידי, אני נראה לך בוגר אני ?״ שאלתי בגיחוך קל ועצבני. 
״שי !״ היא אמרה עצבנית. 
״תתבכייני עד מחר, את לא מזיזה לי !״ החזרתי לה. 
היה כמה שניות של שקט. 

-מנק׳ המבט של זוהר-
״תתבכייני עד מחר, את לא מזיזה לי !״ הוא הפציר. 
כל מה שהוא אמר לא פגע בי, ולא היה קרוב להיפגע. 
אבל נפגעתי בגלל שאני הייתי צריכה לסבול. 
נפגעתי בגלל שאח שלי הרביץ לחבר הכי טוב שלו. 
והכל בגלל נשיקה אחד קטנה. 
ולא אני סבלתי, אבי סבל. שי סבל.
כי בעצם אני הרחקתי אותם. 
מתוך העצבנות היה שקט לכמה שניות. 
אחרי זה, לקחתי תנופה ודפקתי אגרוף בקיר. 
שני אחרי זה, מצאתי את עצמי אם יד בתוך בפריזר שחוטה מכאבים. 
להזכיר לי – יש דברים יותר חזקים מימני, שעדיף לקחת מהם צעד אחורה.
שמעתי צפצוף של הודעה מהפלאפון שלי. ההודעה הייתה מאבי. 
'המכוער <3', קראתי לו. 
'אני לא מוותר' היה כתוב. 
התלבטתי אם להחזיר תשובה או לא. 
לבסוף, עניתי. 
'אז תוותר' שלחתי חזרה.. הרגשתי רע אם ההודעה, אבל מה שיהיה יהיה. 
'תגידי, את לא קולטת ? עד כמה מכות שאני אקבל שום דבר לא משתווה
אם כמה בחורות שאני אהיה, או באיזה מקומות אני אהיה, זה לא משתווה. 
זה לא משתווה למה שאני ארגיש אליך. 
את היית היחידה שבאמת אהבתי. 
את היית ותהיה היחידה שבאמת אוהב. 
תגידי לי לא, תגידי לי כן, אני לא מוותר !' 
קראתי את ההודעה לפחות 20 פעם. 
כל מילה ומילה, נכנסה בי עמוק עמוק. 
'אני מצטערת, אתה לא קולט שכל מילה, כל זמן כל דקה שאנחנו מדברים עכשיו, הורסת יותר ויותר את החברות שלך ושל שי ? 
אני אהבתי לראות אתכם חברים הכי טובים. ולראות אתכם עכשיו רבים, זה פשוט מתסכל. 
אני מצטערת אבי, מאוד מצטערת' 
שלחתי והתנתקתי מהווטצאפ. 
נשמתי עמוק, שלחתי את זה כבר, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. 
התחברתי בפייסבוק וקיבלתי הודעה. 
אוףף עוד פעם. 
'תפגשי אותי בפארק ב-9. אם את אוהבת אותי, בבקשה תבואי' זה מאבי. 
נאנחתי ולא התאמצתי אפילו להחזיר לו תשובה. 
התחלתי לדפדף בין הסטטוסים, התמונות… ונתקלתי בסטטוס של אבי. 
'הרגע הזה שמבקשים ממך להתרחק ממישהו שאתה אוהב.. רגע מתסכל' 
הסתכלתי על הסטטוס, וקראתי אותו שוב ושוב. 
וגם את ההודעה שהוא שלח לי, לבוא לפגוש אותו בפארק.
אני הולכת להבריז לו ?
אני לא הולכת להבריז לו ?
מה הוא יאמר ? 
למה הוא קרא לי בכלל ? 
למה זו דווקא אני שהכל נפל עלייה ?!
״אני יוצא״ שי התפרץ לחדרי, מיהרתי לעדות איקס באינטרנט ולהראות כאילו אני כותבת משהו במחברת. 
״ביי,״ מלמלתי ביובש והמשכתי לקשקש במחברת. 
חבל, מחברת חשבון. היום, לא מייצרים דברים כאלה.
זה לא שלא מייצרים, זה שאני לא אקנה דברים כאלה ;)
״זוהר,״ הוא מלמל, התכופף וסיבב את הכיסא כדי שאני אסתכל אליו, 
״אני עושה את זה לטובתך, תאמיני לי״ הוא נתן לי נשיקה בלחי ויצא. 
אולי באמת אני צריכה להאמין לו. 
שהכל לטובתי
שאני לא אפגע
כי זה אבי. הוא מסוגל להכל. 
אולי באמת כדי שאני אתרחק ?