סיפורי ערסים זוהר ואבי פרק 17 D:

פרק 17
אוקיי, תנו לי שנייה לעכל..
zohar cachlone – 'אוקע, ביי !' התנתקתי במהירות מהפייס.
שי, שי אמר חפיף ? 
פחחח זה צריך להיות איזו מתיחה או משהו.
"את מתכוונת לצאת ?" אבי צעק מבעד לדלת.
"לא כ"כ נראלי !" עניתי.
"סעמק… אבל את יודעת שאני לא זז מפה !" 
"מעניין אותי ?" שאלתי בגיחוך…. 
הלכתי לכיוון המיטה, נאחזת בכמה דברים כדי לא ליפול.
נשכבתי בא וחשבתי בכללי. על הכל. 
זה פשוט בלתי פשר שאתאהב בערס. 
אני ? בערס ? אפילו המחשבה על זה מצחיקה אותי.
כיסיתי את עצמי בשמיכה, ולאט לאט נרדמתי…
בזמן האחרון אני מרגישה כלכך עייפה, שאין לי כוח לכלום….
\כעבור שעתיים\
התעוררתי אם שיער פרוע… הייתי צמאה ורעבה. אפילו הייתי יכולה לאכול וילון מרוב רעב. 
לקחתי את הקביים, התכופפתי והסתכלתי בחור המנעול. 
אבי ישן.. טוב, אם לא עכשיו, לא אף פעם. 
פתחתי את הדלת ובאתי לצאת. פתאום, אבי פתח את העיניים…
תשבעו שהוא עבד אליי !
"שיט" לחשתי ובאתי לסגור את הדלת, אבל רגלו חסמה את הסגירה. 
"אבי, תעיף את הרגל" ביקשתי מימנו ונשכתי את שפתי. 
"נו בחייאת זוהר, בואי נדבר וזהו !" הוא אמר עצבני.
"לא רוצה" נאנחתי ממשיכה לנסות לסגור את הדלת. 
"רק נדבר. לא יקרה כלום." הוא אמר.
"תבטיח" הבטתי בו.
"במטיח" הוא חייך. 
פתחתי את הדלת והוא הוציא את הרגל. 
"תודה לאל,"הוא מלמל.
"תדבר" האצתי בו מבט מחכה שיתחיל לדבר…
"בואי נשב, ואני אדבר." הוא אמר. 
"בסדר." מלמלתי יורדת במדרגות, אוחזת בדברים כדי לא ליפול. 
"נו בחייאת, יאיטית" הוא הרים אותי ורץ במדרגות. 
"אומייגדדד, אבי, תוריד אותי !" צרחתי לו תוך כדי צחוק.
"הינה" הוא גיחך בחיוך והוריד אותי על הספה…
הוא התיישב לידי ונאנח… הייתה שתיקה…
"אתה מתכוון לדבר ?" שאלתי בלחש… גם כי הגרון שלי יבש… הוא גיחך…
"את רעבה ?" שאל אבי. 
"אל תדנה נושא !" אמרתי בעצבים… " ותביא מים !" הוא חייך.
"למה אתה מחייך ?" שאלתי עוד יותר בעצבים… זה החיוך שהוא עושה כדי תמיד לעצבן אותי… אבל עכשיו, החיוך נראלי אחלה