סיפורי ערסים זוהר ואבי פרק 1

– מנק׳ המבט של זוהר –
״שי!!״ צרחתי לו מהקומה הראשונה.
״תסתמי, אוקיי?״ הוא צעק לי חזרה.
אחרי כמה דקות שי ירד מוכן, איזה חתיך!!
״כפרה אלייך, תכיני לי סנדוויץ׳״ הוא אמר תוך כדי שהוא מנשק את ראשי ומעיף לי כאפה קטנה.
״שי!״ צרחתי בעצבים.
״סעמקק איתך, אני לידך!״ הוא צעק גם… 
״שי, אל תצעק אל אחותך!״ קרא אבי (סהר^_^)
הוצאתי לשי לשון, הוא לי חזרה.
מה אני יגיד, הרגלי בוקר…?
״יאללה לבית ספר,״ קראה אמי (אוריאן;)
״אני עייף!״ צעק שי.
״אתה תמיד עייף!״ אני ואמא צעקנו אליו.
הוא הזעיף פנים ועקף אותי.
נסענו לבית ספר, בדרך הדפוק שנקרא אחי, זמזם שירים.
״תסתום!״ צעקתי לו, אבל הוא בשלו.
הוא עצר בשער בית הספר (נמאס לי להזכיר את השם הזה).
הוא יצא ואני אחריו, הוא פנה לכיוון המחששה, ועדיין, אני אחריו. 
הוא הסתובב וקלט אותי.
״לאיפה?״ הוא שאל.
״לאיפה שאתה הולך!״ עניתי.
״ביי״ הוא אמר במין צעקה וסימן לי ביד לתוך המבנה של ביה״ס.
״תגיד, אתה מטומטם?״ סיננתי לעברו. ״אתה לא תגיד לי לאיפה ללכת!״ 
״סתמי!״ הוא סינן.
״סתום אתה!״ 
״אני לא סותם, אני מסתים״
״תשבע״ אמרתי בציניות.
״מה?״ הוא שאל לא מבין. נאנחתי והלכתי לכיתה.
״מה אחותי?״ מורן נתנה לי דחיפה בכתף.
״איפה אחיך?״ היא שאלה מחפשת בעיניים שלה.
״תשבעי״ מלמלתי בהתלהבות.
״מה?״ היא שאלה לא מבינה.
״את, אחי, אוהבת?״ שאלתי בחיוך.
״את מי אני הכי אוהבת?״ היא שאלה לא מבינה, באמא שלי מפגרת!!
״לא הכי, אחי!״ אמרתי בעצבים.
״אמרתי, את מי אני הכי אוהבת?״ היא שאלה.
״עזבי,״ מלמלתי עצבנית, התחשק לי להרוג משהו. 
״רילקס אחותי!״ קרא לכיווני אבי, אחד החברים הכי דפוקים של שי, ששם לב שאני עצבנית.
כל מי שהיה סביבו צחק. כולל הוא.
אני עדיין המומה שהוא פה, בכיתה. בבית הספר, בכלל!
בדיוק היה צלצול, סימנתי לו 'חכה חכה' והתיישבו במקומי, ליד מורן.
בירכנו את המורה, והתחלנו לקרוא את הספרים.
עברה דקה, אשכרה דקה! ואני מרגישה פה כמו בית כלא!
תכלס, בית ספר, מי לא?!
שמתי את הספר עומד פתוח ואת האייפון בניהם. (מבינות?)
שיחקתי קנדי קראש, שמתי את המשחק בלי קול.
בדיוק צלצלו אליי, חבל שלא שמתי על רטט.
כל הילדים נבהלו, המורה נראתה עצבנית.
״זוהר, את הפלאפון מיד!״ היא קראה.
״תני לענות!״ מלמלתי בעצבים ועניתי, בקו השני נתקו.
זהו, אני בטוחה שזה מישהו מהכיתה!
״מי מאז להתקשר אליי?״ צעקתי בעצבנות, כמה נבהלו.
״זוהר!״ המורה צעקה.
שמתי את האייפון בחבטה קלה על השולחן, והלכתי למקום הישיבה שלי.
השיעור התמשך לשעתיים בלי אייפון.
אבי עשה לי פרצופים, שמח לראות אותי סובלת. החזרתי לו פרצופים. 
״זוהר, כה זה 3,000 לחלק ל-3?״ שאלה המורה.
״אממ… תחזירי לי את האייפון?״ שאלתי בחיוך.
״לא!״ היא קבעה.
״אז לא!״ קבעתי גם אני אם חיוך תחמני.
״אם את לא עונה, נוסף לשיעורי בית עוד תרגילים״ היא אמרה בחיוך תחמני. כוסאמקקק
״בבקשה״ סימנתי לה.
״זוהר!״ שמעתי קריאות עצבניות.
״שתחזיר לי את שלי!״ אמרתי.
המורה המשיכה לכתוב 3 תרגילים והמשיכה לשאול עוד תלמידים.
״תתחברי לפייס״ לחש לי אור, ידיד שלי.
״כן, האייפון נמצא אצלי!״ מלמלתי בציניות.
״בחיית, איזו מבאסת!״ הוא צעק ושנייה אחרי סתם את פיו בידו.
״אזהרה ראשונה, אור!״ המורה קראה לעברו.
״למה לו יש אזהרות? לי לא נתנת״ אמרתי לה.
״זוהר,״ היא צעקה. ״צאי לי מהכיתה.״
״בכיף״ מלמלתי ולקחתי את את התיק.
איזה עצבים חטפתי!!