סיפורי ערסים :) אלירן ותהל עונה שנייה פרק 29

עונה שנייה פרק 29 :

נכנסתי לחדר ונעלתי אותו , לא צריך חפירות עכשיו.
" אלירן אני יוצאת עכשיו לעבודה , אני מבטיחה שאיך שאני אחזור אני אסביר לך הכל " אמא שלי אמרה מבעד לדלת. לא התייחסתי..
הוצאתי את הראש מהחלון ועישנתי , שיחזרתי את השיחה שוב..
עד עכשיו החשבתי את 'אבא' שלי כמת , ועכשיו האמת התפוצצה לי בפנים.
ואיציק.. איציק הוא הבן אדם היחיד שהצלחתי לסמוך עליו איכשהו בתקופה האחרונה ,
והוא שיקר לי בפרצוף בלי למצמץ.
הבן זונה רואה שה'בן שלו' הולך ומסתבך והוא לא עושה כלום , העיקר הוא רוצה לחזור להיות משפחה.
אני שונא אותו !
ואת אמא שלי שלא אמרה לי כלום , את כולם.. אני שונא את כולם!
הייתי חייב לשתות , להתנתק מהעולם.
הוצאתי בקבוק מהארון והתחלתי לשתות ,
נזכרתי שבכל התקופה האחרונה הביאו לי עבודות של מתנדבים שם , נהפכתי להיות ה'בן של'.
עכשיו הכל מסתדר לי , איך היה חשוב לו להתיידד איתי.
היו פאקינג ימים ששפכתי את הלב אצלו , מול האויב שלי.
בדיוק ככה , אויב.
סיימתי חצי בקבוק והמשכתי לשתות ,
אהבתי את ההרגשה של זה , את מה שזה עשה לי לגוף ,
זה גרם לי להרגיש יותר טוב , זכרתי פחות.

– נקודת המבט של תהל –
'אני מוותר , אני לוקח צעד אחורה' השיחה עם אלירן לא יוצאת לי מהראש.
הרגשות אשם התחילו להציף אותי , פחדתי שאני טועה.
שהלכתי רחוק מידי עם העניין של הנקמה.
שאני עלולה לאבד אותו , לתמיד.
הייתי חייבת לעשות משהו , להזכיר לעצמי למה אני כ"כ שונאת אותו.
להיזכר בכל הרע שהוא עשה לי , לשכוח טיפה מהרגשות אשם.
נכנסתי להודעות שלנו , לתקופה הכי מסריחה שלנו.. שהוא זילזל בי.
באמצע שקראתי את ההודעות ראיתי איזה סמרטוט יצאתי.
איפה הכבוד שלי היה באותו זמן ??
זה הצליח , אני שונאת אותו שוב.
דפקו בדלת , קמתי לפתוח.
" מה ? " שאלתי בכעס שראיתי את אלירן עומד בדלת. איזה חיים ארוכים..
הוא הסתכל עליי כמה שניות ונפל עליי לחיבוק.
נעמדתי במקום , לא ידעתי אם לחבק אותו חזרה או להעיף אותו ממני.
– " מה ניראלך ? " צעקתי והעפתי אותו ממני , השנאה התגברה עם השניות.
הוא המשיך לשתוק ובהה בי.
– " מה אתה עושה פה ? מה אתה רוצה ? " שאלתי.
" אותך " הוא אמר.
" אני צריך אותך " הוא המשיך.
היה לו ריח של אלכוהול , הוא שתה. נמאס לי ממנו , הוא אמר שהוא יפסיק להציק לי לא ?
– " קח מספר ותעמוד בתור " אמרתי בקרירות.
הוא בא להגיד משהו ושתק ואחרי כמה שניות נתן מכה למשקוף של הדלת.
– " אתה יוצא ? אני ממהרת " אמרתי.
" לאן ? " הוא שאל.
– " לעומר " אמרתי.
" וואלה.. עומר " הוא מילמל והשפיל מבט.
" הוא יותר חשוב לך ממני ? " הוא הוסיף והרים את הקול בייאוש עצבני.
– " חלאס עם המשחקי קנאה האלו , נמאסת עליי! " צעקתי.
" אמרת שתמיד תהיי שם בשבילי לא משנה מה , אז איפה את שאני צריך אותך ? " הוא צעק.
– " מה ? " שאלתי לא מבינה.
" עזבי , עומר מחכה לך " הוא אמר והלך.
הרגשתי רע , בשנייה הרגשות אשם חזרו שוב.. עליתי לחדר והתיישבתי על המיטה.
כעסתי על עצמי , עד כמה רחוק אני אלך עם האגו ? צעקתי על עצמי.
נזכרתי בשיחה הזאת שהוא הזכיר , שהבטחתי שאני תמיד אהיה שם בשבילו לא משנה מה.
הרגשתי עוד יותר רע. שלחתי לעומר הודעה שאני לא באה בסוף ונכנסתי להתקלח , הרגשתי מגעיל.
אני מטומטמת , הוא אמר לי שהוא צריך אותי.. למה לא הלכתי אחריו ?
למה אני תמיד חייבת להיות סתומה ? חסרת מילה ??
יצאתי מהמקלחת והחלטתי ללכת אליו ,
דפקתי בדלת של הבית שלו , אחותו קורל פתחה.
– " אלירן בבית ? " שאלתי. הרגשתי זוועה.
" הוא לא אצלך ? " היא שאלה.
– " אצלי ? " שאלתי לא מבינה.
" הייתי בטוחה שאת הראשונה שהוא ילך אלייה " היא אמרה.
אז הוא באמת היה צריך אותי , זה לא היה עוד איזה ניסיון שלו להחזיר אותי אליו כמו שחשבתי.
– " קרה משהו ? " שאלתי טיפה בדאגה.
היא הסתכלה עליי כמה שניות , כנראה חשבה אם להגיד לי או לא.
בדיוק כשהיא באה להגיד משהו התקשרו אלייה.
– " לא חשוב , אני אלך לחפש אותו " אמרתי והלכתי.
לא היה לי מושג איפה להתחיל אפילו לחפש אותו.
התקשרתי אליו , הוא לא ענה.
בדקתי בוואצפ מתי הוא נראה לאחרונה , לפני חמש דקות.
התקשרתי אליו שוב , הוא לא ענה.. הוא מסנן אותי.
התקשרתי שוב ושוב ושוב ושוב.. קיוויתי שהוא יענה ,
כל פעם שהתקשרתי שיכנעתי את עצמי אולי הפעם הוא יענה. הוא עד כדי כך כועס עליי ?
– " הבנתי שאתה צריך אותי.. תענה לי , אני רק רוצה לעזור " שלחתי לו הודעה.
" לא צריך ממך כלום " הוא שלח.
התקשרתי אליו שוב , הוא שוב סינן אותי.
" חלאס להתקשר יחופרת " הוא שלח.
התייאשתי.