סיפורי ערסים :) אביאל ולורן , פרק 5

פרק 5 :)

נכנסתי לכיתה.. היו בה כבר כמה תלמידים , הם לא הפסיקו להסתכל עליי..
מה ניסגר עם המבטים היום ? אני עוד יתחיל לחשוב שכתוב לי משהו על המצח.
התיישבתי בסוף וחיברתי אוזניות לפאלפון ושמעתי שירים.
ראיתי מישהי נעמדת מולי , הורדתי את האוזניות.
" נו תראו את החמודה הזאת שהתיישבה לי במקום " היא אמרה.
– " יש מקום בצד השני אם את רוצה " עניתי.. לא באמת דאגתי לה, פשוט רציתי רק שהיא תירד ממני.
" נו יופי אז תעברי לשם " היא אמרה.
לא התייחסתי למה שהיא אמרה וחיברתי חזרה את האוזניות , היא האחרונה שחסרה לי על הלב.
" יש לך עד שלוש לקום " היא אמרה.
" אליאן תעזבי אותה " איזה אחת התערבה. כאילו אני באמת צריכה את העזרה שלה.
– " אל תתערבי " אמרתי לאותה אחת שהתערבה.
" אני לטובתך ימצחיקה " היא אמרה.
– " אני לא צריכה את העזרה שלך " אמרתי.
עוזרים לאנשים מסכנים ואני לא מסכנה.. או שבעצם כן, אבל אני מדחיקה את זה..
שנייה לפני שלקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה היה צלצול והמורה ניכנסה.
המורה הציגה אותי לכיתה , ודיברה איתנו על השנה על הבגרויות וכל זה..
השנה עוד לא התחילה ואני כבר מתה שהיא תסתיים.
היה צלצול להפסקה.
נשארתי בכיתה ושמעתי שירים באוזניות ,
אני לא באמת מתכוונת להכיר ילדים חדשים.. גם אם אני רוצה אני לא יכולה..
אם הייתם עושים השוואה בין לורן של לפני המקרה ולורן של אחרי המקרה זה כאילו ילדה אחרת,
שנה שעברה הייתי מתחברת לכל אחת , גם לאליאן המחומצנת הזאת.
– " אני מתגעגעת " שלחתי הודעה לנוי.
" גם אני , את חסרה לי " היא שלחה.
– " גם לי , המון " החזרתי.
ואז הילדה הזאת ש'עזרה' לי במריבה עם אליאן נכנסה לכיתה ,
" תגידי הכל בסדר איתך ? " היא שאלה אותי.
עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי מה שהיא אמרה והתעסקתי בפאלפון.
" מה הסיפור שלך ? " היא התעצבנה.
– " שום סיפור " עניתי.
" אז למה את לא יוצאת להפסקה ? " היא שאלה.
– " כי כיף לי פה " אמרתי , ממש כיף חיים!
" בואי איתי אני יכיר לך את הבית ספר " היא אמרה.
– " שוב פעם את חושבת שאני צריכה את העזרה שלך ? " שאלתי.
מתי היא תקלוט שאני יכולה להסתדר לבד ?
" זה בשבילך " היא אמרה.
נימאס לי שכל דבר אומרים שזה בשבילי , ללכת לבית ספר זה בשבילי , להסתובב איתה זה בשבילי , אם זה בשבילי אז למה אני לא מרגישה ככה ? אוף תזכירו לי למה אני חייה עדיין ??
– " את מוכנה לרדת ממני ? " שאלתי אותה ויצאתי החוצה.
ישבתי על איזה ספסל מול המגרש כדורגל של הספסל , והסתכלתי על הילדים שבמגרש.
הרגשתי מגעיל עם עצמי , הדבר היחיד שחשבתי זה היה להגיע הביתה ולהתפרק..
הספסלים בבית ספר בנויים מספסל עץ גדול כזה ועוד ספסל מאחוריו.
" חיימוש התרחקת ממני בזמן האחרון " שמעתי מהספסל שמאחוריי מישהי אומרת..
" התגעגעתי " מישהו החזיר לה תשובה.. ישמצב זה אותו אחד מהבוקר?! אם לא יש להם אותו קול.
" חשבתי שהתרחקת ממני בגלל שאתה רוצה להיפרד " היא אמרה.
שמעתי שהבן צחק.
" כן אני יודעת שאני דפוקה שחשבתי דבר כזה " היא צחקה איתו.
" אהבתי את הראש המפותח שלך אבל תזכירי לי מתי היינו ביחד ? " הוא שאל וצחק.
" מה אבל אביאל " היא צעקה לו.. כנראה הוא קם לה באמצע השיחה.
עכשיו אני בטוחה שזה אותו אחד מהבוקר , גם לו קראו אביאל אם אני לא טועה.
אני שונאת בנים שמשחקים בבנות , אין פלא שהוא לא בא לי בטוב מהבוקר.

אני קוראת את התגובות שלכן ועולה לי חיוך , אין עליכן נישבעת♥♥