סיפורי זוועה בהמשכים – אהבת אמת (חלק 2\2)

הפעמון צלצל, מתריע על סוף יום לימודים שנמשך נצחי נצחים. כל שנייה ושנייה ביום הזה נמשכה יובל, כל תקתוק של השעון חיכה שנים לבואו, כל רגע תפס את מקומו של זה שאחריו, מונע מזה להגיע. וקולו של הצלצול היה לי כבר כשיר ערס מתוק המנגן אל אזניי, קורא לי להגשים את חלומי ומזמר לי ביופיו.
אני יודע שהייתי צריך לעשות זאת קודם, שלא הייתי צריך לחכות עידני עידנים עד שאגש אליה, אבל קודם הייתי כפרי שעדין לא בשל דיו. זהו, כיתה יב', שנה אחרונה. הרי, אם לא עכשיו אמתי? הכנסתי את מחברת הציורים שלי אל תיקי, על המחברת נכתב באותית קידוש הלבנה "רוני" ועיטורים שונים סבבו את שמה.
עקבתי אחרי רוני בהלכה הביתה כהרגלי, בוחן את תנועותיה הרכות עד כאב.רציתי כבר לעוט עליה, לאחוז בגופה השברירי ולנשק את שפתיה הורודות, לנשק כל סנטימטר בגופה, להריח את שיערה הורוד מקרוב וסוף, סוף לגעת בה. כבר יכולתי לחוש את נשיקתנו מלאת התשוקה בפי, את גופה נצמד אליי בעדינות, את ידי מחליקה אל מתחת לבגדיה…
"רוני!" צעקתי לעברה בקול שבור מעט.
"הו, זה אתה." היא אמרה בארשת פנים מאוכזבת, מאלצת חיוך קטן.
כאב לי, כאב לי על חוסר הבנתה, על חוסר ידיעתה על אהבתי אליה. נופפתי לה לשלום והחוותי לה להתקרב.
"אני קצת ממהרת!" היא מימלה במהירות והלכה בלי להסכל לאחור.
נשברתי. הרגשתי את ליבי מתרסק אל האדמה, מותיר אחריו רסיסים מדממים.
"רוני, תחזרי!" צרחתי עליה במלוא גרוני. רצתי אחריה בעיוורון. איך נתתי לה לחמוק מציפרוני?
"רוני!" פעימות לבי גברו, נשימותיי נעשו כבדות, בטני כאבה. עזרתי את כל כוחותיי למרדף, הרי המרדף הינו רק חלק מן הטבע, חיזור חייתי משונה. היה לי קשה, אך תפסתי אותה לבסוף. היא ניסתה לצרוח לעזרה אבל הקדמתיה ושמתי את ידי על פיה כדי לנוע מן הרעש לחדור. היא הייתה אצלי, זהו, נשאר רק לחיות באושר ועושר. גררתי אותה כל הדרך לחדרי וקשרתי אותה למיטה.
"אני אוהב אותך" לחשתי בעדינות. "עוד מהגן!"
היא סיננה משהו מבין שיניה, אך הבד בפיה מנע ממני להבין.
"אני צפיתי בך כל חיי, אני מכיר אותך, כל סנטימטר בגופך העדין." הייא הביטה בי בחשש.
סקרתי בעיני את גופה הענוג.
"הו עכברון קטן שלי, אל נא תדאגי, אני אהיה עדין."
פשטתי את חולצתי ונחתי מעל גופה, עובר עם לשוני על כל קו מתאר שאי פעם ציירתי. החלקתי את ידי מתחת לחולצה והורדתי אותה ברוך. לאט, לאט חלתי לעבור על גופה בעודי רוכן מעליה, שנינו עורמים לחלוטין.
נשקתי למצחה החיוור, לעניה הירוקות-חומות, ללחייה הסמוקות,לשפתיה הורודות, לצוווארה העדין, לידיה הארוכות, לחזיה השופע, לבטנה, לרגליה. חקרתי כל קו בגופה. דמעות פרצו מעינייה.
"ששש… אל תבכי יקירתי, עכשיו בעודך שלי. יחדיו נוכיח את האהבה הבוערת, בנשמתינו ובתשוקה נהדרת. תני נא למילותי לחדור לליבך הטוב, תני לי לנשק את גופך הרטוב, הרשי לי לגלות אותך כפי שרצינו תמיד…"
לא השלמתי את השורה האחרונה, נתתי לדימיונה לשחק במערכה הסבוכה שרקמנו יחדיו. חזרתי למלות אותה בתשוקה, כשידיי לוחצות קלות על גופה, עוברות עליו שוב, ושוב. החדרתי את לשוני לפיה, בהתחלה היא לא נתנה, אך היא נשברה לבסוף. היא נתנה לי להיכנס.
זמן ארוך היינו שם שנינו, כשעטפתי את כל כולה בעדינות אין קץ. גניחותי מילאו את החדר.
"שחרר אותי" אמרה בקול חנוק. "שחרר אותי כדי שאוכל לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותי!"
לא ידעתי אם להאמין לה או לא, אך אהבתיה כל כך שזה לא שינה דבר. פרמתי את הקשרים שמנעו ממנה לזוז.
ידיה אחזו בי בחוזקה, רגליה נכרכו סביב גופי, תנועותינו הסתכרנו. היא כבר לא הייתה עדינה, פראות אחזה בה.
לפתע, תחושה משונה עלתה בצווארי, חתך. היא.. היא חתכה אותי, קרעה אותי; אהבתי את זה. לפטתי את הסכין שבידה והתחלתי גם אני לחתוך אותה, שתיתי את דמה המשכר, הייתה היא סם בשבילי. חתכתי בגופה שוב ושוב. היא הטיחה בי באגרופיה, היא רצתה להפסיק, היא לא אהבה את זה.
"תעוף ממני מפלצת!" נאנקה "אני לא אוהבת אותך, לעולם לא אוהב!"
ההבנה הכתה בי כברק באמצע יום בהיר. היא שיטטה בי, ניסתה לבלבלני על מנת לשים קץ לחיי. כל כך כאב לי בגללה, אז הכאבתי לה חזרה. אחזתי בגרונה בעודני נהנה מגופה, כבר לא נזהרתי. עיקמתי את גופה עד שנשברו עצמותייה השבריריות. שיחקתי בגופה כבבובת סמרטוטים, אך היא הייתה יקרה לי מסמרטוט, אהבתי אותה. היא תבין בסוף, היא תסתכל לאחור בהבנה שהכל עשיתי בשבילה. כאב לי בכאבה, אך היא צריכה לראות, להבין. זה צריך לחדור בה כסכינים, אך היא תדע בסוף כמה אני אוהב אותה.
"זו אהבה" אמרתי לה כשגופה החל להרפות "אני אוהב אותך!"