סיפורי זוועה בהמשכים – אהבת אמת (חלק 1\2)

היה זה בכיתה א', ישבתי ליד אחד השולחנות וציירתי על פיסת הדף הריקה. היה משהו יפה בדף הריק, בו יכולתי לצייר כל שיעלה בנפשי. החזקתי בידי בעיפרון שהיה צהוב כשמש בשעות אחר הצהריים החמות, אלו שכיף לעשות בהן פיקניק, ללכת לים או לבריכה, אפילו לשבת על המרפסת עם ספר מול הפנים. הייתי כל כך מרותק לפיסת הדף שלרגע שחכתי לצייר. אמנם לא היה זה ציור עוצר נשימה מידו של אמן צעיר, אך שמרתיו בכל זאת. היה זה ציור פשוט של ילדה בעלת עיניים ירוקות-חומות, שפתיים ורדרדות ושיער שחור ארוך, ארוך. אהבתי אותה, אהבתי אותה בכל ליבי. אתם וודאי חושבים לעצמיכם שזה מוזר להתאהב בציור, אך הילדה הייתה אמיתית, רוני. רוני שלי.
כל יום הייתי מביט בה שעות, בוחן כל קו מתאר בפניה בסקרנות. היו לה נמשים, לא היו הם בולטים כל כך, אך נחו על פניה במתיקות. היא הייתה כל כך יפה שבכל פעם שראיתי אותה נשמתי נעתקה, אך להתקרב לא העזתי. הבטתי מן הצד, כמו אריה המביט באנטילופה מסכנה, מחקה לרוץ אליה, לתפוס אותה עליה במלוא פראותו. רק ילד בגן וכבר הייתי מאוהב קשות כשם שהאש אוהב את הלהבה, אך להקרב אליה מסוכן.
תמיד מן הצד, כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שנייה, כל רגע. כשהייתה מתנדנדת בנדנדה שבחצר ושערה היה מתנופף באוויר בפראות, כשהייתה משחק עם חברות והייתה צוחקת בעליצות, כמו איילה המנתרת בשדות הפתוחים. היופי שלה היה כשל ורד, וקוציה החדים כתער חדרו ללבי ואחזו בו כנץ האוחז בארוחתו. לא היה ברור מי הטורף ומי הנטרף, אך היה ברור ששבוי הייתי בקסמיה, החזקים די כדי לסלק כל דבר מראשי.
הייתי מציירה כל יום וכל ליל, חוזר שוב ושוב על תווי פניה החדים, על אפה המאורך, על לחייה שתמיד היו סמוקות, על גבותיה שהתכווצו כל פעם שהביטה לעברי, על שפתיה שצורתן דמתה לצורתו של לב, על שיערה שהגיע עד למותניה. היא הייתה מהפנטת, סחפה אותי על תוך הים העמוק ועד לקרקעיתו, מראה לי את עולמו הקסום והמפלא.
בכיתה א' כבר היה אפשר לזהות אותה בתוך צייורי שמילאו את חדר השינה שלי.
בכיתה ג' כבר יכולתי לתת נפח לפניה.
בכיתה ה' יכולתי לציירה בעדינות שבה אני רואה אותה.
בכיתה ז' כבר יכולתי לצייר את גופה.
ובכל זאת, תמיד צפיתי מן הצד, שקט, אך דרוך. אני הייתי נץ, ועיני חדרו בה, ננעצו בה כמו סכינים. מצאתי את עצמי יום אחר יום בוחן את תוויה. האוזניים הקטנות והמחודדות, ריסי עיניה שהיו כה ארוכים, עורה הצח כשלג, ציפורניה הארוכות שתמיד היו צבועות בירוק או כחול, שיערה החלק כמו אותו דף ריק שעליו ציירתיה לראשונה, הפוני שעכשיו כיסה את עינה השמאלית. לפתע, הבחנתי בפרטים נוספים, פרטים שנגלו לי רק בשנות התבגרותי. שמתי לב לצורה שכל בגד מתיישב על גופה, למכנסי הג'ינס הקרועות שאפיינו אותה, לנעלי הפלאטפורמה השחורות כלילה שאהבה, לעגילים על אוזנה הימנית, לישבנה העגול והחזה השופע שלה. כל פרט ופרט בה היה מרתק. היא הייתה יפה יותר משקיעה אדומה על רקע הים, גורמת לגלים לנצנץ תחת קרניה.
ציירתי אותה שוב ושוב, שם לב לכל פרט קטן, ציוריי כבר נראו כתמונה. הייתי מצייר את בגדיה, ולפעמים; לא הייתי מציירם.
הייתי חושב עליה בימים, בלילות, בכל רגע נתון. רוני, רוני מתוקה שלי, מתי תראי אותי? זהו, מחר אני ניגש אליה!