your tears dont fall- חלק 1

אני אוהבת אותה כול כך. זה כמעט בילתי אפשרי להבנה. אני כול כך אוהבת אותה שאני לא יכולה להימצא קרובה אלייה מפחד שהיא תשבר לי בידיים. אני לא יכולה לדבר איתה כמו שצריך כי אני מפחדת להרוס את החברות המסכנה שיש לנו.
אבל.. היא אמרה שהיא אוהבת אותי- אז למה אני כול כך מפחדת? ממה אני מפחדת? שזה יגמר, יהרס? שהיא עובדת עליי כי היא יודעת שאני פטי? שהיא צריכה אותי רק לעכשיו, וא\עוד מעט היא פשוט תחליט שהיא השתעשעה בי מספיק?
אולי.
כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי זרקתי את המכתב על הרצפה ושקעתי בפנית החדר. הייתי מוכנה לשרוף אותו, ולהתאבד איתו לאחר מכן, עם האפר שלו שיקבר עם שלי. כי זו לא בדיוק תשובה סטנדרטית לזה שאני מתכננת נסיעה לצרפת בקרוב. למה היא אמרה לי את זה?
"מיסיס מריאן בנדשוט, אני רוצה להבין מה אתה עושה על הרצפה בחדרך, ומה המכתב הזה מהמדמואזל לארנסי עושה בצד השני של החדר?" נכנסה גברת הבית מיס אליוט והביטה בי במבט חמור.
"אני..א.. אני מ..מצט.. מצטערת גבירתי" אני אומרת וקמה בזריזות, אוספת את השמלה ההענקית שלי בצבע הפנינה, עם השוליים השחורים (השמלה האהובה עליי אבל הכי מסורבלת מאלו שיש לי בארון) והשרוולים הדקים והמרושתים. אני מחייכת, מנגבת את הדמעות מפני ולוקחת את המכתב התקוע באמצע החדר. "אני מבטיחה שזה לא יקרה יותר"
מיס אליוט התסכלה עליי במבט נוזף ומתנשא, נחרה נחרת בוז ויצאה מהחדר, הדלת נתרקה אחריה.
נשמתי עמוק והסתכלתי על המכתב שהחזקתי בשתיי אצבעות בלבד. כאילו אני לא יכולה להחזיק בו יותר, וישחררתי אותו. הוא נחת בעדינות על הרצפה, מבלי להשמיע רחש. הוא היה מקופל בצורה אגרסיבית ולא מסודרת, כרגיל כמוני, אז פתחתי אותו והחלקתי בעדינות את ידי עליו. הכתב המתוק והמסודרשלה הפך לאגריסיבי יותר ופחות מאורגן, השורות שכתבה היו עקומותולפעמים היא אפילו טעתה באיות מילים מסויימות. לא שהיה לי אכפת. אבל זה אומר שמשהו קרה. משה רע מאוד קרה.