Not all the gold shines

פינת רחוב, כמה פנסים כבויים וילדה אחת מהורהרת.
היא עמדה שם, כל גופה רטוב כליל, מחשבות רבות הטרידו אותה: ׳עד מתי תמשיך לשחק תפקיד ראשי בהצגה הגדולה הנקראת חייה?!׳ ׳עד מתי תמשיך להעמיד פנים שהכל טוב אצלה?!׳
היא לא חיפשה תשובות, רק רצתה לברוח, להעלם, להתנתק.
אך יותר מכל, היא רצתה אותו.
שערה הברונטי התבדר ברוח והגשם מחה כל פיסת איפור מפניה. היא הרגישה ערומה, חשופה.
שכונת היוקרה בה התגוררה דמתה בעיניה כמעברה ברגע זה.
האמנם זו היא? מלכת השכבה המושלמת. זו שכל נער חפץ בקרבתה. הנערה שמהווה מודל לחיקוי?! היא גיחכה על כך בליבה, ׳מושלמת. בטח.׳
כל עניין המעמדות היה מאוס בעיניה, בייחוד אחרי שהיא השימה עיניה אליו, הוא לא היה מהמעמד שלה, זה ברור.
ספק אם גם היה מעוניין בכך. הוא רק רצה את השקט שלו. והיא, היא רצתה אותו.
שוני רב היה בינם. הוא היה שקט, ממנה אי אפשר היה להתעלם. הוא התגורר בשכונת מצוקה, בשכונה שלה ״מצוקה״ הוגדרה כאשר מפלס המים בבריכה ירד.
אך זה לא הפריע לה. להפך, הפשטות הזו משכה אותה.
נקישות עקביה נשמעו היטב ברחבי השכונה השקטה.
היא הביטה אל השלולית בצד הדרך ונדהמה לראות בה נערה כבויה ומסוגרת, כל זכר לנערה הזוהרת ההיא לא היה.
מתוך רצון עז לשתף מישהו ואפילו חפץ דומם היא זקרה את אצבעתה המטופחת וכתבה על חלון מכונית אקראית: ״אני אוהבת אותך!״
לפתע התחשק לה לפרוץ בבכי. כזה שיתמזג היטב עם הגשם. רק לפרוק, קצת, זה לא נורא בהתחשב בכך שהרחוב שומם, לא היתה שם נפש חיה מלבדה ומלבד צללותיה.
ישובה על ספסל עץ לבן החלו דמעותיה זולגות על פניה.
היא כעסה על כל העולם האי שוויוני הזה, היא כעסה על משפחתה, על חברותיה, על עצמה, וכן. היא כעסה גם עליו.
לפתע שמעה קול רך מאחוריה, היא ידעה, זה הוא. היא רצתה לברוח, להתכחש, שלא יראה אותה במצב כזה, אך זה היה מאוחר מידי. הוא התיישב לצידה.
בשקט האופייני לו שאל אם הכל בסדר.
שתיקה.
הוא בחיים לא ראה אותה בוכה. בינו לבין עצמו תהה פעם האם יש לה רגשות או שככה היא, מלכת הקרח. הוא אהב אותה אך ידע שאין לו סיכוי.
היא הפרה את הדממה, ״מה אתה עושה פה?״ שאלה מתייפחת.
שתיקה.
לבסוף החליט להפתח וענה לה שהוא מגיע לכאן משום שהוא אוהב לדמיין מה היה קורה אילו שפר עליו מזלו והיה כאחד מאנשי שכונה זו. את הפרט העיקרי לא הוסיף כי חשש להשמע נואש אם יספר לה שהיא מופיעה לא אחת בדמיונותיו והיא בעצם הסיבה המרכזית להיותו שם.
היא חייכה במרירות. ׳חבל שככה מגדירים אנשים ששפר עליהם מזלם׳, חשבה.
לפתע קמה ממקומה ובלי לומר מילה תפסה בידו ורצה אל המכונית האקראית ההיא.
היא הביטה בחלונה, המילים שכתבה שם אך לפני רגע קט התאדו.
היא שחררה אנחה, לקחה את אצבעתה וחזרה על שאריות האותיות, ״אני אוהבת אותך!".
והוא, אפוף תדהמה. לא עשה דבר מלבד למחוק בשתיקה את האות ת׳ מהמילה ״אוהבת״…