…I had to find you, tell you I need you

"מה אתה רוצה?" היא שואלת בתסכול, שולחת בו מבט מאשים.
הוא נועץ בה את עיניו. קשוח כזה.
היא שונאת את המבטים האלה שלו ועם זאת היא מוצאת את עצמה מתענגת על קו הלסת שלו, על שפתיו הנעולות.
"למה את חושבת שאני צריך ממך משהו?" הוא משיב בבוז, גוון קולו העמוק מעביר בה צמרמורת.
היא נאנחת, לא מתסכול,
חוסר אונים.
נמאס לה מהמשחקים האלו, מהעמדות הפנים…זה הורג אותה.
לא. זה לא הורג אותה, זה מותיר אותה חיה רק בשביל עוד חבטה.
זה הורס אותה שהיא לא יודעת מתי זה אמיתי ומתי הוא משקר, שהוא גורם לה לצפות בדריכות למגע ממנו ומוציא ממנה את כל האוויר כשהוא נשאר מרוחק, אפילו לא מקדיש לה תשומת לב.
היא שונאת שמשלים אותה, או יותר נכון שמשלה את עצמה, כשהיא כמהה כל כך למשהו ואז מקבעת אותו כמציאות אצלה אך מציאות אחרת מרסקת את זו שבנתה.
טיפשה; טיפשה ומטומטמת.
"אני הולכת." היא ממצמצת כמה פעמים, מפחדת שנוזל שקוף ייצא מעיניה. היא משפילה את מבטה, עוקפת אותו.
"טריס" הוא פולט, היא ממשיכה ללכת אל כיוון היציאה,
"טריס תעצרי." כבר מרים את קולו, דורש.
אני רוצה להישאר? השאלה מהדהדת בתוכה.
היא מחכה ,לוקחת נשימה, גבה עדיין מופנה כלפיו.
"מה?" פולטת בלחש, מסתובבת אליו ורואה שהוא עומד מולה, הוא מביט בה במבט שמקבע אותה לקרקע.
טריס מחכה למוצא פיו. לאחר כמה שניות שהוא רק מלכך את שפתיו היא מסתובבת בשנית והפעם בלי כוונה לחזור בה.
"לעזאזל טריס!" הוא אומר בזעם, או אולי בחוסר אונים?
הוא לופת את זרועה, מסובב אותה אליו, מצמצם את הפער. קריאת בהלה נפלטת מפיה.

קריאת בהלה נפלטת מפיה.
הוא הביט בה, שבורה ומבוהלת. זאת לא טריס שלו.
עיניה מביטות בו מפוחדות.
מפחדת ממני?
הוא נרתע ומשחרר את אחיזתו.
אישוניו מרצדים מצד לצד כשהוא מבחין שהנוזל השקוף כבר לא מקבל ממנה פקודות יותר ומתחיל להופיע, מטשטש את הירוק של עיניה.
"אני לא התכוונתי לזה." הוא אמר בגרון יבש, ניכר עליו שנדרש ממנו ממאבק לשבור את המחסום של שיניו הנעולות.
דמעה חרישית מצאה את עצמה במורד פניה. הוא הביט בה לא מאמין,
"אני לא מאמין, את חשבת שהתכוונתי לזה?" הוא הניח את ידיו על כתפיה, חזה עלה וירד בשקט.
"מה ציפית? שאני יודעת מה עומד מאחורי המילים האלה שאתה מוציא מהפה בלי לחשוב?" עכשיו כבר היה ברור שהיא בוכה, היא פלטה יפחה מפיה מנסה לייצב את קולה,
"שאני אדע לעזאזל מתי זה אתה ומתי אתה שם את החומה הזאת שלך?" היא הכתה את חזו עם ידה העדינה, הוא לא מנע ממנה לעשות זאת. משהו אחז בו עמוק בחזה, צובט אותו עם כל דמעה שירדה במורד לחיה.
היא איבדה את השליטה, מתייפחת, שולחת בו אגרופים כמו מנסה לשבור את החומה שעליה דיברה מקודם.
הוא אחז בכפות ידיה לבסוף, בעדינות. היא ניסתה להשתחרר במבטה העקשן,
"שששש…" הוא מלמל מנסה להרגיע אותה, כף יד אחת שלו נעה לעבר פניה, בזמן שגודלה של כף ידו האחרת מצליחה להשתלט על כפות ידיה העדינות.
הוא ליטף את את זווית פניה מוחה את הדמעות.
"אני מצטער. אני אדיוט, בסדר?!" היא הרימה את מבטה אליו, מגעו הרך השפיע עליה, היא נרגעה מעט אך עדין מבטה היה עיקש ורוגז.
"אני לא התכוונתי לזה טריס, פשוט…" הוא נאנח, "זה לא כל כך פשוט לי, אוקיי?" הוא אמר ברכות אך עדין מתקשה לשחרר את המילים מפיו.
"מה, מה לא פשוט?" היא שאלה בטון תקיף, שותק.
"זה." הוא סימן עם סנטרו עליה. הוא בלע את רוקו. היא צחקקה בקול מריר,
"אתה אפילו לא יכול להגדיר את זה." חיוכה נמחק, הוא השפיל את מבטו הצידה, ידיו הרפו ממנה.
"זה קשה לי. אבל אני משתדל." הא אמר בקול מכני.
הוא הוציא אוויר מפיו,
"אני לא רגיל להכיל, וכבר שנים שלא נתתי למישהו להיכנס, שלא נדבר על בחורה." הוא הרים את עיניו. ידיה נחו בין צידי גופה, היא הביטה בו בשקט.
"אבל אני ל" הוא כחכח בגרונו, "אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה שתתרחקי." הוא עשה צעד לכיוונה, ליבה הואץ.
"אז אני נע בין העולמות, נותן ולא נותן, מרגיש ואוטם, רוצה ולא רוצה." הוא הביט בעיניה היפות, מלטף אותה במבטו שרק לפני כמה רגעים שלח בה חצים.
"ואני יודע שאני פוגע ב-
"אתה מרסק לי את הלב." היא קטעה אותו, מביטה בו במבט כואב.
גוש זר חסם את גרונו. הוא שתק, ורק לאחר כמה שניות פצה את פיו,
"אני אבין אם תרצי לחתוך הכל…העולם שלך יהיה יותר שלו אם אני לא אהיה בתוכו." היא הסיטה את מבטה ולקחה נשימה, דמעותיה כבר החלו להתייבש על פניה. היא שילבה את ידיה, מחבקת את עצמה. היא החזירה לו מבט שלם,
"נכון. אבל אני אהיה זרה בו."