golden death

עיניים כחולות שבוהקות באור השמש, שבבים זהובים המתפרעים ליד האישון ופנים מעוטרות בקומץ נמשים, היא הייתה הנערה הכי יפה שהוא ראה, ועכשיו היא איננה.
בראיין הרים את תמונתם משידתו ונזכר בפגישתם הראשונה….
זה היה באמצע הקיץ, שמש לוהטת בהקה בשמיים באור זהוב וקרנייה נשברו על הגלים לקשת של צבעים. היא הלכה על החוף ושיערה הזהוב התנופף מאחוריה ברוח בלתי נראית. היא הלכה, שקועה במחשבות, ולא שמה לב לזר שהתקרב אליה בהליכה אחורית. גופו המוצק התנגש בגופה והפיל אותה. בראיין פתח את פיו כדי לצעוק עלייה אך כשראה את יופיה נאלם.
"סליחה." היא אמרה לו בקול שקט, "הייתי שקועה במחשבות ולא שמתי לב לאן אני הולכת." בראיין מיהר להושיט לה את ידו לעזרה. "זה בסדר, זה אני שהלך אחורה." מיהר להגיד לה.
היא חייכה ונעזרה בידו כדי לעמוד.
"אני טיילור, דרך אגב." הציגה את עצמה.
"בראיין." הוא אמר לה והוסיף "חדשה פה?".
טיילור צחקה צחקוק עדין, צחוקה היה הדבר הכי מדהים ששמע בכל חייו. "אני רואה שאתה מכיר פה את כולן." אמרה לו בחיוך שובב.
"זה דיי קשה לא להכיר פה את כולן." הוא הצטנע. "במיוחד עם מראה כמו שלך." ניחשה.
"לא אמרתי דבר כזה." התגונן.
"ניחשתי, בדרך כלל זה עובד טוב." אמרה לו בגיחוך.
"אחי ,אתה בא?" צעק חברו של בראיין, תום.
"כבר." צעק לו בראיין בחזרה.
"לך." דחפה אותו טיילור בעדינות.
"ולהשאיר עלמה קטנה ושברירית כמוך לבד?" שאל בנימה סרקסטית.
טיילור חייכה חיוך שובב, אחזה בידו והפכה אותו על החול. "עלמה כן, כל השאר לא." אמרה לו בצחקוק.
"וואו… מאיפה את יודעת את התרגיל הזה?" שאל אותה, נדהם.
"אני אספר לך רק אם תבטיח לא לגלות לאף אחד." אמרה בנימה רצינית.
"מבטיח." אמר לה, להוט לגלות את סודה.
היא הביטה לצדדים, כשראתה שאין אף אחד שמצוטט לחשה "אני מהקומנדו הימי."
בראיין פער את פיו בתדהמה.
"באמת?" שאל.
"ברור שלא, אבא שלי התעקש שאני אלמד הגנה עצמית." ענתה לו ופרצה בצחוק.
"את לא נורמאלית!" אמר בראיין אך הצטרף לצחוקה.
"האם הזכרתי שאני נורמאלית?" שאלה אותו והרימה גבה.
"לא." הודה.
"אז יש לי זכות להיות פסיכית." קבעה.
בראיין צחק. "את משהו מיוחד." אמר לה.
"אני יודעת, בכל אופן… לך לחבר שלך, אם אתה רוצה אני אהיה פה בשש, חפש אותי." אמרה לו והלכה לפני שהספיק להגיד משהו. בראיין חייך לעצמו והלך להשתולל עם חבריו. השעות חלפו במהירות וחבריו של בראיין כבר עזבו את החוף. בראיין הסתכל בשעונו וראה שהשעה עשרה לשש. הוא התחיל לחפש את טיילור וכעבור עשר דקות מצא אותה במקום שבו נפגשו מוקדם יותר. פניה הופנו לכיוון הים ועיניה בלעו את הנוף בשקיקה.
"היי." אמר בראיין וגיחך כשהיא קפצה.
"אני רואה שהחלטת לבוא." אמרה טיילור.
"לא הייתי מפספס את זה לעולם." השיב ונעמד לידה.
"נלך לסיבוב?" שאלה אותו.
"בסדר." הסכים והתחיל ללכת. היא סיפרה לו את סיפור חייה והוא מצא את עצמו נסחף לתוך חיים כואבים, חיים של אמא מסוממת, אונס ולבסוף בריחה.
"וואו, אני לא חשבתי שיש בן אדם שמסוגל לספוג כל כך הרבה דברים ולהשאר בחיים." אמר לה. "חשבתי להתאבד, הייתי על סף שבירה." הודתה.
"אז מה עצר אותך?" הסתקרן.
"אבא שלי, הוא הוכיח לי שלא כל הגברים חלאות ולא כל האמהות מסוממות." אמרה לו.
"זאת אמורה להיות מחמאה?" שאל בראיין בקול ציני.
"אתה יכול לקחת את זה כמחמאה." צחקה טיילור.
"אז אני אקח את זה כמחמאה." אמר לה ואחז בידה, היא הופתעה מהמהלך אך לא ניתקה את ידה מידו.
"ומה הסיפור שלך?" שאלה אותו.
"מה?" שאל ללא הבנה.
"הסיפור שלך… לכל אחד יש סיפור חיים." הרחיבה.
בראיין משך בכתפיו. "הסיפור חיים שלי לא מעניין, שני הורים, אחות קטנה, חברים… אלו החיים שלי." אמר בפשטות.
"וחברה?" שאלה אותו באומץ. הוא הסתכל עליה במבט מופתע. "מופתע שיש לי אומץ?" קינטרה אותו.
"כן," הודה. "אבל אני יודע שזה לא צריך להפתיע אותי, הרי את הדבר הכי לא שגרתי שפגשתי בחיים שלי." אמר ומיהר להוסיף "זאת מחמאה." כדי שלא תקח את זה למקום אחר. טיילור צחקה. השמש השוקעת צבעה את פניה באור כתמתם והדגישה את קומץ נמשיה החומים. "אני רוצה לשאול אותך משהו, אבל אל תקחי את זה בצורה הלא נכונה, אני יכול?" שאל אותה בראיין. טיילור משכה בכתפייה כהסכמה. "אם אבא שלך לא היה מופיע, היית מתאבדת?" שאל אותה בעדינות. טיילור השתהתה עם תשובתה.
"אני חושבת שלא, ולא בגלל שאין לי את האומץ לעשות את זה אלא בגלל כל המראות היפים שאני אפסיד אם אני אתאבד… אני מתכוונת.. תסתכל על הים בשקיעה… זה לא הדבר הכי יפה שראית כל חייך?" שאלה אותו והסתכלה על הים שקיבל גוון תכול כתמתם כתוצאה מהשמש.
"לא הכי יפה." אמר והסתכל עליה. היא הרגישה את מבטו והרימה אליו את מבטה. היא נעמדה מולו ושאלה
"אז מה הדבר הכי יפה שראית?"
בראיין לא היסס עם תשובתו. "את." ענה. היא התקרבה אליו וכרכה את ידיה סביב צווארו, בראיין הניח את ידיו על מותנייה והצמיד אותה לגופו. פניהם התקרבו אט אט עד שהוצמדו לנשיקתם הראשונה על רקע השמש השוקעת, זה היה אחד הימים המאושרים בחייו של בראיין והוא לא הצליח להוציא אותו ממוחו, לא משנה כמה ניסה.
"אבא בוא כבר." קטע את חוט מחשבותיו קולה קצר הרוח של ביתו.
"אני בא מתוקה." השיב לה והחזיר את תמונתה של טיילור לשידתו.
"מה אתה עושה כל כך הרבה זמן?" היא נכנסה לחדרו.
"הסתכלתי בתמונה של טיילור." ענה לה בקול עצוב.
"אני באמת דומה לה?" שאלה בהיסוס.
"את כל כך דומה לה שלפעמים כואב לי להסתכל עלייך." אמר לה בחצי חיוך.
היא התיישבה לידו. "אני יכולה לוותר על ההופעה היום, אני לא אחסר לאף אחד." אמרה לו.
"אין סיבה שתוותרי על ההופעה שלך היום,את אחת הרקדניות שם והם צריכים אותך בדיוק כמו שהם צריכים כל אחד אחר." אמר לה בראיין וליטף את שיערה השטני.
"אני רוצה לשמוע על הפגישה הראשונה שלך ושל אמא, אני רוצה לדעת פרטים על האישה שמסרה את חייה כדי שאני אוכל להיוולד, אני רוצה משהו שיקשר אותי אליה, משהו שהוא לא השם או המראה שלי." התעקשה.
"איך שתרצי נסיכה." אמר בראיין.
"אני אלך להחליף את הבגדים לפיג'מה ואז תספר לי הכל." הורתה לו ורצה לחדרה. כעבור כמה שניות חזרה כשלגופה מכנס עבה וגופייה לבנה. היא נשכבה על מיטתם של הוריה וטמנה את ראשה בחיקו של אביה.
"אוקיי, טיילור, אז ככה הכל התחיל…" אמר בראיין והחל לגולל בפניה את סיפור חייהם המשותף.