Chameleon High-School Girl

מאטסוי ג'ורינה ישבה על הספסל וחשבה. היא אהבה לעשות זאת בהפסקות שבין השיעורים, בפרט באלה שאחרי שיעורי מתמטיקה. זה לא היה המקצוע החזק שלה, ובכלל – לא היה לה צורך. היא הייתה יכולה לסיים את חייה בתור מארחת בתוכנית טלוויזיה די בקלות, בהתחשב בעובדה שכל האומה היפנית מזהה את שמה. היא גלגלה עיניים ופרשה את רגליה הארוכות על הספסל, הניחה את ראשה על ידיה ועצמה את עיניה הכהות וחסרות האיפור לעוד שינה של חדש-עשרה דקות.
"מאטסוי-סאן?" הקול הפריע לה לפני שהספיקה להרדם, ובדרך כלל אף אחד לא העיז לעשות זאת. היא פקחה את עיניה באיטיות, מן סימן לא סמוי לכך שאין לה שמץ של רצון לעשות זאת.
"כן?" היא שאלה בשקט, אך קולה, כרגיל, נדמה רשמי ומאיים יותר ממה שהיה באמת. היא התיישרה ועברה להסתכל על אותו האדם שהפריע לה – אחת מתלמידות השכבה שלה, שלא יכלה לזהות.
"אני… רק רציתי לאמר שרציתי לשבת על הספסל, אם תוכלי לקפל את הרגליים שלך," הילדה אמרה בחשש והעבירה יד בשיערה המבולגן משהו. ג'ורינה בחנה אותה וחיוך התפשט על פניה.
"שבי," היא אמרה בחיוך וקיווצה את עיניה, בוחנת את עיניה הבהירות-משהו של הילדה, גבותיה הדקות ותווי הפנים הילדותיים.
"את בגיל שלי, לא?" היא שאלה בחיוך. היא ידעה שכמו כולם, הילדה יודעת מה השם שלה. הרגשה לא רגילה עברה בגופה, ולקח לה רגע להבין אותה – היא הרגישה אשמה על כך שלא ידעה את שמה של הילדה. למרות שככל הנראה למדה איתה בשלושת השנים האחרונות, וככל הנראה -מבחינה סטטיסטית, שאותה היא לא אהבה במיוחד- גם בכיתה לפחות פעם אחת, היא לא ידעה את שמה.
"כן," הילדה אמרה בחיוך לפני שג'ורינה הספיקה להביע את מחשבתה בקול רם. היא מעולם לא התקשתה במילים, אך באותו הרגע פיה הרגיש כמלא בעופרת, רדיואקטיבי, ופוגעני. היא ידעה שהיא לא אמורה לעשות את זה, היא אמורה להיות איידול, מושלמת.
"אני מצטערת," היא לחשה, והילדה הסתובבה חזרה לכיוונה. בזמן שמחשבותיה של ג'ורינה נדדו, היא הספיקה להתיישב בנוחות ולהפסיק להסתכל על האיידול המוכרת מדי.
"על מה, מאטסוי-סאן?" הילדה שאלה וג'ורינה מצמצה במהירות ובלעה את רוקה בחשש. שוב, פיה היא כבד מאי פעם.
"אני לא זוכרת את השם שלך," היא לחשה והסתכלה על הילדה, שפרצה בצחוק מתוק וגדול למשמע השאלה.
"ברור שלא, מעולם לא אמרתי לך אותו," היא אמרה כאשר צחוקה פסק. הצחוק, שבעיניה של ג'ורינה נראה מתוק וצעיר כמו הסאקורה שרק התחילה לפרוח. היא העבירה את ידה על ידית הספסל, שעליה נחו בשלווה שניים מאותם הפרחים. ג'ורינה לא יכלה להרים את ראשה ולהסתכל על הילדה, שנדמתה לה מושלמת-מדי באותו הרגע, מושלמת מספיק בשביל לגרום לג'ורינה מבוכה.
"זה ריואה," היא שמעה את הילדה אומרת באותו הקול המתוק. היא הרימה את ראשה באיטיות, בחנה את עיניה הבהירות של הילדה שנדמו בהירות אף יותר באותו הרגע, וירוקות יותר. היא הייתה בטוחה למדי, שלפני כמה רגעים הן היו בצבע שונה. היא מצמצה במהירות, והמשיכה להסתכל על הילדה לזמן ממושך.
"את בוהה בי," ציינה הילדה בחוסר-נימוס והסבה את פניה, מסתכלת לכיוון הכביש.
"אני מצטערת," אמרה ג'ורינה באיטיות. הצורך העז להסתכל על עיניה של הילדה שוב היה חזק מדי, אך במקום לרצותו היא נשכבה על הספסל, רגליה צמודות עליה וראשה מתחת לידיתו.
"היה נעים לדבר איתך, מאטסוי-סאן," הילדה העירה את ג'ורינה מהשינה שוב. עיניה עוד לא נפקחו, כאשר המגע הקליל של שפתיים על מצחה החל ונגמר, משאיר את לבה ומוחה של ג'ורינה בחוסר אמון ו-וודאות בלתי נתנים לערעור.

הישבה בכיתה נדמתה משעממת יותר מבדרך כלל. ג'ורינה הרימה את מבטה מן הספר, מחשבותיה נודדות שוב ושוב לאותה הילדה שישבה על הספסל לידה. היא הביטה דרך החלון, בוחנת את הסאקורה שפרחה בחצר, שהעלתה חיוך על פניה.
העיניים שהופיעו בחלון גרמו לג'ורינה להפיל את העט שהחזיקה בידה. אלו היו רק עיניים – בלי גוף, ובקושי קווי מתאר, כמעט בלתי נראים, של גוף ילדה.
היא ילדה, ללא כל ספק, שבעלת העיניים הירוקות הללו היא אותה הילדה שישבה לידה על הספסל, שבאותו הרגע שרטטה באצבעותיה הבלתי-נראות על החלון. ג'ורינה הרימה את העט שלה באיטיות, וכאשר עיניה שבו אל החלון, שלוש מילים חיכו לה, קווי מתאר לבנים וקורנים.
אני בדיוק כמוך.