Black Mascara Tears

״יש עוד דגים בים. אל תדאגי.״ הוא אמר לי בזמן שראשי שכב על ברכיו, דמעות שחורות ממסקרה זולגות לי מהעיניים, הוא מלטף ומעסה לי את הגב, ומנסה להרגיע אותי כבר חצי שעה מהתקף הבכי שלי.
״את עוד תמצאי מישהו הרבה יותר טוב הרבה יותר חכם והרבה יותר מדהים. אני מבטיח לך.״ הוא מנסה לעודד אותי עם חיוך קטן שהוא מחייך לי תמיד. חיוך מקסים, עם הגומות האלה שלו.
אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו. יותר ממה שאני צריכה לאהוב. הוא לא יודע את זה. אני גם לעולם לא אספר לו.
אני ממשיכה לבכות. הוא חושב שזה בגלל שנפרדתי מהטמבל ההוא שיצאתי איתו בשבועות האחרונים. פחח הוא אפילו לא שווה עשירית מהדמעות שלי. הלוואי והוא היה יודע… חשבתי לעצמי. לא! לא! הוא לא צריך לדעת!
התיישבתי בפתאומיות מפתיעה ופגעתי לו בטעות עם היד שלי באף. הוא עיקם אותו ואז צחק. צחוק מתגלגל שגרם ללב שלי לפעום כמו מטורף.
אני יושבת לידו, כל כך קרוב אליו, מריחה את הריח הלימוני הנפלא שיש לשיער שלו, את ריח הבושם שקניתי לו ליום ההולדת ה18 שלו, מסתכלת על הגומות החמודות שיש לו כשהוא מחייך, על הזיפים שלו שהתחילו לצמוח כי הוא בחופשה מהצבא, על הקמט הקטן הזה שיש לו בין הגבות כשהוא חושב, ועל העיניים המדהימות האלה בצבע ים שגורמות לי להרגיש כאילו אני הבחורה היחידה בעולם.
הוא כל כך קרוב אליי. אבל כל כך רחוק ממני. ואני לא מסוגלת לשאת את זה. אני אוהבת אותו. אבל אני כנראה לא אומר לו את זה אף פעם. אף אחד לא מבטיח לי שהוא יאהב אותי בחזרה.
אני מסתכלת עליו והוא מביא את ידו לפני ומנגב לי את הדמעות. אצבעותיו מכוסות מסקרה ודמעות מלוחות. הוא מסתכל עליי. ״תראי מה עשית לי לאצבעות עכשיו״ הוא אומר בצחוק. אני מחייכת חיוך קטן שנעלם בשניה שעלה על פניי.
אני מסתכלת לו בעיניים. ואז על שפתיו. שפתיו הגדולות, הרכות שבא לי להניח את שפתי עליהן. אפילו לשנייה.
אמרו לי פעם שעשר שניות של אומץ זה מה שנדרש לפעמים. עשר השניות שלי כנראה הגיעו כי אני מתחילה להתקרב אליו. הוא עדיין לא מודע. אני מתקרבת עוד ומנשקת אותו בפתאומיות. הוא מופתע בהתחלה ונוקשה, אך לאחר כשתי שניות מנשק אותי חזרה. ההרגשה נפלאה, כאילו אני נמצאת בעולם אין סופי של אושר.
ואז אני נופלת למציאות. אני עוצרת את עצמי ומתנתקת ממנו. אני קמה ממקומי. הוא מסתכל עליי מופתע, מבולבל, מבט שואל על פניו.
אני מתחילה לבכות שוב חרישית. ולפני שהוא יאמר משהו אני פותחת את פי:
״אני אוהבת אותך״ אני אומרת.
לפני שהוא מספיק להגיב אני בורחת משם, טורקת את דלת חדרו מאחוריי.
אני יוצאת אל הרחוב הסואן עם הדמעות המלוחות שכבר לא שחורות כי אין המסקרה נשטפה מהן כבר הרבה לפני. לא טורחת למחות אותם. אין סיבה. לאף אחד לא אכפת וגם לי כבר לא…
״יש הרבה דגים בים״ אמרת לי.
אז למה אתה הדג העיקש שנתלה לי על החכה ולעולם לא נופל?