תפליג.

תפליג.
רחוק…
אל תישאר.
זה מה שיש, Take it or leave it.
ככה אני מראה אהבה,
הכל בתוך תוכי מלופף, כי קשה לי לבטא את הרגש המקולל הזה כלפי חוץ.
תאשים את הרופא שאמר שאני צריכה פסיכולוג, תאשים את ההורים, תאשים את התרופות.

ככה אני הורגת מלאכים.
החלקים הטובים שבי.
תקרא לי יהירה, תקרא לי יומרנית.
אבל שנינו יודעים שאתה תתחיל להשתעמם בלעדיהם אחרי כמה שניות.

כי אתה ואני, זה זיקוקים.
 לי ולך יש עוצמה של פצצת אטום.
האהבה, השנאה, השיגעון, המירמור, השמחה שלנו מוחקת ארץ שלמה.
אז תפליג, תבליג, תעליב, תיכנע…זה לא ממש איכפת לי…׳לפעמים בא לי להרוג אותך׳ אתה צועק, ואני אומרת ׳קדימה תקרא לעזרה׳, ומכאן אתה ניהיה אילם, אתה שולח בי מבט…מיואש כזה…אתה מצמיד אותי אליך ונותן לי נשיקה כמעט בלי מורגשת על המצח.
ואז אני צריכה לעזוב, כי יש לי פגישה עם הפסיכולוג,
אז אתה מקלל את הרופא, מקלל את ההורים שלקחו אותי ממך לשעה, ומודה מכל הלב לתרופות שמשאירות אותי איתך בכל השעות האחרות.