הנשיקה הראשונה שלי

זה התחיל מטיול.
זה היה כשהיינו בכיתה ז'. הייתה לי תחושה שמשהו הולך לקרות בטיול הזה.
אולי זה היה בגלל המבטים החודרים שהוא היה תוקע בי בזמן האחרון.
או אולי בגלל השיחות שלנו. אני לא יודעת. אבל בדבר אחד אני בטוחה. שנינו ידענו.
מה שהיה בנינו, זה לא היה סתם ידידות. לא היה ספק בכלל. כל מבט בנינו היה טעון במיליון רגשות.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי. אף פעם לא הרגשתי ככה. לא באמת האמנתי שזה יקרה, אבל בטיול הזה
קרו דברים שלא האמנתי שייקרו. ישנו באכסניה. אחרי ארוחת הערב מצאתי מפית על המיטה שלי. ליד התיק.
היה כתוב עליה בעט והיה קצת קשה לקרוא את הכתב. תחבתי אותה מהר לכיס לפני שנועה, השותפה שלי לחדר תראה אותו. "אני יכולה להתקלח קודם?"שאלתי. "בטח" היא ענתה. לקחתי את התיק שלי לחדר מקלחת ונעלי את הדלת. הוצאתי את הפתק מהכיס בידיים רועדות. 'למיה, תעלי לקומה העליונה. 22:00'
לא הייתי צריכה שיכתוב את השם שלו כדי לדעת מי הוא. הסתכלי מה השעה בפלאפון. 21:43.
התקלחתי בשיא המהירות והתלבשתי. יצאתי וחיכיתי שנועה תיכנס למקלחת ואז יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת. צעדתי אל המעלית בלי להסתכל לצדדים. נכנסתי ולחצתי על קומה 5. התחלתי להילחץ. הסתכלתי בפלאפון. השעה הייתה 22:01.
הדלת נפתחה. מולי ראיתי מסדרון ארוך עם שורות דלתות מכל צד. לא ראיתי אף אחד. צעדתי עד סוף המסדרון ופניתי ימינה למסדרון דומה רק שבו הייתה רק שורת דלתות אחת לאורך המסדרון וכל הקיר השני היה חלון אחד גדול וממנו ראו את חוף הים. לצד החלון היה עציץ ענקי שהגיע כמעט עד לתקרה.
הסתכלתי קדימה עד סוף המסדרון ולא ראיתי אף אחד. התחלתי להתבאס. לא יאמן שככה פספסתי אותו.
פתאום שמעתי רשרוש. מאחורי העציץ יצא דן. העיניים הירוקות המדהימות שלו נצצו והשער השחור היפיפה שלו הוסט הצידה. "חיכיתי לך." הוא חייך. הרגשתי כאליו הברכיים שלי עומדות להתקפל. היינו במרחק נשיקה. אזרתי אומץ ותפסתי לו ביד. הסתכלתי בעיניים שלו והרגשתי כאילו הוא יכול להסתכל לתוך הגוף שלי. לראות איך הלב שלי פועם במהירות כפולה. הוא עזב את ידי ושם את ידו על צווארי. הוא התקרב אלי ואני אליו. עצמתי עיניים. והרגשתי את שפתיו נוגעות בשלי. חיבקתי את צווארו והוא החזיק בצווארי. זה היה ממש מדהים. אף פעם לא הרגשתי כזאת הרגשה מדהימה. הרגשתי כאילו כל מה שאני רוצה לעשות מעכשיו ועד סוף החיים שלי זה פשוט להישאר כאן איתו. אני מניחה שזה ארך בערך 10 שניות ואז התנתקנו. הוא חייך אלי ואני הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הוא תפס בשתי ידיי. הסתכלתי בעיניו וקיוויתי שהוא לא באמת יכול לראות את מה שקורה בתוכי כי הייתה שם כנראה מהומה ענקית. הוא השפיל מבט. "טוב… אז… אנחנו… את יודעת…" "חברים." "כן…" "ברור!" חייכתי. נתתי לו נשיקה בלחי. ורצתי חזרה לחדר שלי. נועה יצאה מהמקלחת בדיוק כשהתיישבתי על המיטה. "למה את נראית כל כך שמחה?" שאלה. "מה אני? לא. אני.." אמרתי ונשכבתי על המיטה. "בסדר לגמרי."