האגם
כשאני עצובה, אני הולכת לשם. לאגם. בחצר הבית שלי יש אגם גדול. כשיש בעיות עם המשפחה אני פשוט יורדת לשם, מאכילה את הברווזים, מקשיבה לפכפוך המים המרגיע. אני אוהבת להיות שם. מסביב לאגם יש מדשאה גדולה, שכיף לרוץ ולשחק עליה. גם את אהובי פגשתי שם, ליד האגם.
פלאשבאק:
אני יושבת ליד האגם, מאכילה את הדגים והברווזים ומתבוננת בהשתקפות שלי. לפתע השתקפות אחרת מופיעה לידי. גבר נאה מאוד. אני מרימה את פניי, מסתכלת עליו בתימהון. מה הוא עושה פה? מי הוא בכלל?
סוף פלאשבאק
"שלום, יפה." אני שומעת קול גברי, ומחייכת.
"שלום, נסיך." אני אומרת בחצי צחוק. הוא מתקרב, מסכת שעשוע עולה על פניו. הוא ניגש אליי, מניח את ידיו על מותניי. אני כורכת את ידיי סביב צווארו ואנחנו מתנשקים. כמו בפעם הראשונה, ליד האגם.
בעוד 19 שנה:
והנה אנחנו יושבים, אני והוא, מחובקים, על גדת האגם. שני ילדינו מתרוצצים בדשא שמסביב, נופלים וצוחקים.
תגובות (1)
אהבתי את זה מאוד מלבד הקטע של הפלאשבק.
פשוט תעשי כך:
בלה בלה לב ה נשיקה
———
(זה הפלאשבק) בלה לב ה זיכרונות.
—————–
כאילו מה שכתוב בתוך הקווים הוא הפלאשבק, מבינה?
בנוסף, לא היית צריכה לכתוב
"בעוד 19 שנה:"
אבל זה בסדר, נוותר לך עליו.
מאוד את אהבתי את זה, השפה גבוהה ונקייה, גרמת לי לחייך בשמחה ואושר כשקראתי את התיאורים היפהפיים שלך.
הדהמת אותי.
את מחברת מוכשרת!
בהצלחה בהמשך הדרך,
המעודדת.