a moment of excessive love

אני הייתי עצמי כמעט עירום, מוקרן ע"י שמש על כיסא נוח לבן באמצע חופשה – והנה ראיתי אותה במים. היא כה יפה שגם הלב חדל מלהיות. היא פרפרה אותי כל כך חזק שכל המילים בספר שקראתי הפכו ל"ערפד" או "מרבד" ובכל אופן היו לא יותר מסימני נשיכה שחורים על דף שחדל מלהיות. אז הנחתי אותו בצד, כמו גם את הקוקטייל פירות, וידעתי שעם המצוקה הזאת שהתמונה שלה עשתה לי אני אבוד, אז הסחתי את הדעת ושכנעתי את עצמי שאני לא מכיר את האישה הזאת. ורק עוד רעד התפרץ. זה כמעט הצחיק אותי, החרדה ששקשקה את הגוף.
חייכתי ונזלתי, לאורך הלחיים. לא יכולתי. כיסיתי את העיניים והסטתי מבט. כל כך הרבה אהבה שטפה אותי, שזה היה מגוחך.
לא. אני מצטער. אני חייב להפסיק את כל זה. זה מגוחך.
תקפתי את מה שהמציאות אינה יכולה לספק. ניסרתי אותו בחליל.
ישנו רוגע, עצוב מתוק ומפרפר.
איך יכולתי לשקר? איך יכולתי בכלל להניח שאפשר לשכוח את היא שהלב אוהב?