50 דק' נסיעה ממני 2
להתראות לשפיות. שלום לעצב היקר. מרגיש כאילו גרסה קטנטנה שלי נכנסה אל תוך גופי כדי לבדוק מה המצב שם בפנים. והנה אני עומדת שם קטנטנה בפתח בקצה הלוע ומתבוננות מטה במורד צינור הושט, חושבת אם לקפוץ או לא. בחרתי לקפוץ. נפלתי ונפלתי, הרגשתי איך מולקולות רוק חמימות עוטפות אותי ומכינות לתהליך העיכול הקרב ובא. הפסקתי ליפול כאשר גופי נחבט בשריר כלשהו, בחנתי אותו בקפידות, תוך כדי שהוא מפמפם ומקפיץ את האישה הקטנה, שהיא אני. הבנתי שהלב הוא השריר שעליו נחתתי. הרגשתי צורך להניח את ראשי עליו תוך כדי שאני נאחזת באחד העורקים על מנת לא ליפול בהתכווצות הבאה שלו. אבל לא מצאתי מנוח לרגע, ולא ההתכווצויות אלה שמנעו ממני, אלא זה שדם רב לא הפסיק להקיז מתוכו, ולא הדם שהלב שולח אל כל שאר חלקי הגוף. הרגשתי חסרת אונים, כי רציתי לעזור ללב, יכולתי לראות שכואב לו,
אז שאלתי אותו: "מה גורם לך לדמם ליבי?"
ענה לי הלב: "ההוא שבגללו את בוכה שוב ושוב, זה יוצר לחץ שאני לא עומד בו."
לא ידעתי מה לענות ללב. אחרי כמה זמן של מבט באפלה, כשאני עדיין יושבת עליו, התחלתי לצעוק: "אני כבר לא, אני כבר לא חושבת עליו! הוא כלום ושום דבר! הוא עזב. הוא זה שעזב אותי! אז למה אני זו שצריכה לסבול??" חבטתי בשריר חבטות עזות ללא שליטה ומיררתי בבכי. הלב השליך אותי אל הראות, משם כבר שום איבר לא הסכים לתת לי מחסה ומנוח, אפילו לרגע.
—————————————————————————
לא מצליחה לשכוח אותך.
לא מצליחה להוציא אותך מהראש.
הגד לי בשביל מה נכנסת אל חיי אז?
בושה זורמת בעורקי כשאני לא מצליחה לחשוב בהיגיון בגללך.
תגובות (2)
אני לא מכיר את פרטי המקרה שלך, אני כותב רק מהמקום שלי. אני מקווה שאולי המילים בכל זאת ייתנו קצת נחמה. מהניסיון שלי, כשמסתובבים עם תחושות כאלה, זה בדרך כלל האדרת מושא התשוקה הרבה מעבר למידות האמיתיות(אפילו ההגיוניות). גם הדחייה מקבלת ממדים גדולים ויש איזה משהו שגורם להקטנת העצמי, וערעור הביטחון.
בסופו של יום, לא כל שני אנשים מסתדרים. גם שני אנשים שהם ממש בסדר. אין בן-אדם שהוא באמת כזה מושלם, ויכול להיות שכשיגיע השלב ש"השפיות" תחזור ותחשבי על הפערים בינכם, והשונות, תגיעי למסקנה שגם הוא לא לגמרי התאים לך. אין כאן משהו מיידי, שיום אחד הלב כואב ולמחרת לא. זה בדרך כלל תהליך. ברגע שתמצאי מישהו אחר, זה יעבור ממש מהר. לבנתיים, אני מרגיש שהדבר הממש נכון לעשות, הוא להסביר לעצמך, איפה את ממש בסדר. להזכיר לעצמך שאת גם בן-אדם נפלא, כי דחייה גורמת לנו לפקפק בזה לפעמים (מראת קיר וחיוך יכולים לעזור). ותנסי להתבונן באותו אחד שהלך באופן אובייקטיבי. לזכור את הדברים הטובים שאהבת בו (ולא להתכחש לרגשות החיבה), ולזכור את הדברים הפחות מוצלחים, שהפריעו לך. כל פעם קצת. אין טעם להכפיש לדעתי. גם כשזה נכון, זה לא עוזר. וזה תמיד בסדר לבכות. הרבה פעמים אנשים אומרים לעצמם שהצד השני לא שווה את הדמעות. אל תבכי בגללו, תבכי בשבילך.
זה מעניין, כי בדיוק לפני יומיים רציתי לפרסם פוסט בו אני מתארת שהרבה פעמים אנחנו (כולל אותי) נוטים לחשוב על אהובים לשעבר, כי פשוט עוד לא פגשנו את האדם שיגרום לנו להרגיש משהו קרוב כמו מה שחווינו (או אפילו טוב יותר), ולא בגלל שהוא היה האדם הנכון עבורנו.
בעצם כל מה שנשאר הם זיכרונות מתוקים שנאחזים בהם (אלה שרעים מודרים הצידה לרגע, כי תמיד נחמד להיזכר במשהו טוב וחמים), ושוכחים מה הייתה *הסיבה* לזה שהקשר נגמר.
רגשות הם דבר חמקמק.. רגע אחד מרגישים שהלב עבר הלאה ושאור בקצה המנהרה מתחיל להיראות, ואז מגיע ערב אחד שכאילו מוחק את הכל וזיכרונות מהעבר שוב מתחילים להציף. בגדול, אני חושבת שזה חלק מתהליך ההחלמה מפרידה, הגלים הבאים וההולכים האלה, רק חבל שזה לוקח כל כך הרבה זמן לאסימון ליפול.
ולגמרי התגובה שלך מנחמת – גרמה לי להתבונן מחדש על המצב.