החמצה או הזדמנות …

הכרנו באחד מאתרי הפו"פ האיכותיים.

שוחחנו שעות רבות בטלפון.

מעבר לקו, נשמע כאדם מקסים, תרבותי ומהימן.

פרצופו וחיוכו בתמונה הקסימו אותי.

מסתבר כי הוא, התרשם ממני לטובה והיה סקרן, בדיוק כמוני גם, להיפגש פנים אל פנים.

לבסוף, אחרי לבטים, מעטים מאד מצידי ואני משתדלת לגרום לו לטרוח ולשכנעני, קבענו פגישה לילית בבית קפה.

ביום הפגישה, נכנסתי למספרה, בה ביליתי מספר שעות לסידור השיער, שכלל צבע חדש ועדכני, גוונים ותספורת בסגנון צעיר.

גם על מכון היופי לא פסחתי. יצאתי מפתחו, רק לאחר ששוכנעתי שם, כי אני מהממת את רואיי ביופי.

מרוצה ממראי החדש, נכנסתי לחנות בגדים יוקרתית ומדדתי בטירוף בגדים.

בהחלטת פה-אחד עם עצמי, השארתי על גופי את בחירתי: מכנסיי ג"ינס הדוקים וחולצה לבנה, שחשפה את כתפיי הנאות והבליטה את שיזופן.

את בגדי הקודמים הכנסתי לתוך שקית.

משם קצרה הדרך לחנות הנעליים. בחלון הראווה, שבו את ליבי, זוג סנדלי עקב גבוה ודקיק אשר להם רצועות בצבע כחול.

ציפורניי אצבעותיי הצבועות בצבע לק אדום, בצבצו בעדנה מתחת לשרוולי מכנס הג"ינס.

הבטתי בתוך המראה ואהבתי מאד-מאד את אשר שראיתי בה.

האישה היפה שהחזירה לי מבט מהראי, נראתה צעירה בעשר שנים מזו המוכרת לי.

לא הייתה זו אותה האישה, הנשקפת אלי יום-יום.

יש לי זמן עד לפגישה המיוחלת. רק בעוד כשעה אני אמורה לפגוש את הגבר.

מחוסר מעש, חזרתי למכוניתי והנחתי את השקיות.

לבסוף, פניתי רגלית לרחוב הסמוך. לכיוון בית הקפה שם קבענו. החלטתי להיות שם לפני הזמן.

התיישבתי בשולחן הפונה לדלת הכניסה והזמנתי לעצמי קפה.

בשעה תשע בדיוק, בדלת בית הקפה, נראה גבר גבוה, כריזמטי ופניו כפני הגבר בתמונה.

הוא נעמד לרגע בכניסה והביט סביב על יושבי הקפה, כמחפש במבטו.

אני, שישבתי בפינתי, הזדרזתי והרמתי יד, מושכת את תשומת ליבו אלי ומכוונת אותו לעבר שולחני.

"היי" אמרתי כשהגיע לשולחני. הושטתי אליו את ידי, שנדבקה לידו בלחיצה חמה.

"סוף-סוף נפגשים" גמגמתי לנוכח מבטו המשתאה.

"שב" הורתי לו בנימוס וחזרתי לשבת. מרוצה להיווכח כי אהב את מה שראה.

ללא מבוכה הוא הביט לתוך עיניי וחיוך ענק האיר את עיניו ופניו. התיישב מולי והמשיך לנעוץ בי את מבטו החודר.

מיותר לציין, כי ליבי נמס לנוכחותו הכובשת.

"לפי התמונה, אי אפשר לטעות בך" אמרתי מחייכת

"הכרתי אותך מייד".

הוא חייך חיוך חם וענה "ואת… קצת שונה מהתמונה שלך".

עדיין חייכתי, בחיוך מסתורי. זה ברור כי אין הוא צריך לדעת, איזה מאמצים השקעתי, במיוחד לכבודו, כדי להראות זוהרת ויפה.

השיחה קלחה בינינו בנעימות. הוא היה איש מעניין, קשוב ומקסים.

סגנון דיבורו וקולו, שהיו שונים ממה שהורגלתי בשיחות הטלפוניות בינינו, לא הפריעו לי.

נהפוך הוא, הנושאים שהועלו בשיחה היו הרבה יותר עמוקים ומעניינים, מהשיחות השטחיות בטלפון.

הטלפון הנייד שלי, המונח בתוך התיק, לא הפסיק לצלצל.

כמובן שלא לא עניתי. הנחתי לו לצלצל במשך כל הזמן הארוך שישבנו שם.

כרגע , הגבר היושב ממולי, חשוב לי יותר מכל שיחה טלפונית.

"את לא עונה ?" שאל הגבר בתמיהה והמשיך
"אולי זו שיחה חשובה. הצלצולים התכופים מעידים על חוסר סבלנות של מי שמצלצל אליך".

"הלו" אמרתי לתוך המקום המחורר, במכשיר הטלפון הזעיר.

"תגידי. אישה .. את בסדר ?" שמעתי מתוך המכשיר, קול זועף של גבר.

"אני יושב פה בבית הקפה ומזה כשעה מחכה לראות מתי תעני לצלצוליי הטלפון".

הקול היה מוכר לי …

"מהההה" עניתי חלושות, מזהה את קולו.

זה היה קולו של הגבר, עמו קבעתי את הפגישה.

"לפי איך שאני רואה את מצב העיניינים, בינך לבין הגבר הזה, נראה לי כי לא תסיימי היום את הפגישה איתו" .
נשמע הקול והוא ממש מדבר אלי מהמכשיר וגם פה בבית הקפה, מהשולחן הסמוך …

"מסתבר כי את קבלנית פגישות" .
אמר הקול והשתררה שתיקה. השיחה נותקה.

ואז… שמעתי את קול חריקת הכיסא.
הרמתי את עיניי לעבר השולחן הסמוך ופגשתי מבט זועם של גבר מתרומם מכיסאו ופוסע לכיוון היציאה.

מהורהרת הבטתי בגבו המתרחק ממני בצעדי ענק.
"היתכן והוא, גבר חלומותיי הוא ?
האם הפסדתי ?".

החזרתי מבטי לגבר היושב ממולי. הייתי ממש מבולבלת.
"לעזאזל… רגע… אז מי הגבר המקסים הזה …
היושב פה ומשוחח עמי במלוא תשומת הלב ובנעימות רבה … ?" הרהרתי בסימן שאלה גדול .

"רק שלא אצא קרחת מפה ומשם…" !

@ כל הזכויות שמורות לנעמי ימיני.