המחכה

המחכה
היה חם ומחניק, רעש והמולת הרחוב, האורות והמוזיקה הרעשת הבריחו אותי לשפת הים. הרחקתי לכת אל פינה מבודדת והתיישבתי בנחת נהנה מהשקט והשלווה, מאור הירח הנוגע במי הים ויוצר ציור נפלא שרק הטבע יכול להעניק. כאן יש כל השלווה והרוגע. כמה טוב לחזור אל הטבע הנפלא והאמתי. השקט הופר בפתאומיות.
שמעתי מרחוק קול בכי של אישה.
בכי שהביע כאב גדול,
בכי של מצוקה וצער.
התקדמתי לכיוון הקול הבוכה, וראיתי את עצמי עומד מול צעירה היושבת על החולות ובוכה בכי מר וממושך, הייתה יפה ומקסימה, הדמעות שזלגו על פניה רק הוסיפו לה חן והדר. היא הרגישה בנוכחותי ומיד הבכי נפסק ופניה אורו באור שהביע שמחה ואשר. קרבה אלי בריצה ואמרה: "
זה אתה אהובי!!
ידעתי כי תשוב,
הייתי בטוחה שתחזור אלי,
כמה טוב שקיימת את הבטחתך.
אני מחכה לך כאן יותר משנה,
טוב שחזרת".
התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום כשהיא ממטירה עלי נשיקות רבות ולא מפסיקה לשאול בשלומי ומדוע עזבתי אותה לאנחות. הייתי המום והתרחקתי מחיבוקיה באמרי:
את טועה גברתי,
אני לא הגבר לו את מחכה".
היא נבהלה, ניתקה את עצמה ממני, על פניה נראה הרוגז הרב, ועיניה מלאו בדמעות. בקול רוגז ועצבני התנפלה עלי ואמרה:
אני יודעת שהוא שלח אותך,
למה הוא לא בא,
תחזור ותאמר לו שאני מחכה לו,
שיבוא".
התקרבתי וישבתי לצדה. ידעתי כי היא אינה שפויה ורציתי להקל עליה. הדלקתי לה סיגריה ושאלתי בקול שקט ורגוע:
מה קרה?
מדוע אינך בביתך?
למה לשבת כאן
ולמי לחכות?".
הביטה אלי מבט נוגה וענתה:
"אתה יודע שאני מחכה לו,
הוא יבוא באחד הימים ואני אהיה כאן כדי לפגוש אותו"
הוא לא יבוא, בואי אקח אותך הביתה" אמרתי. : הביטה אלי במבט חשדני וגערה בי:
תסתלק מכאן!
מה אתה בא להפריע לי.
האם לא הוא ששלח אותך כדי לאמור לי שהוא לא יחזור?
הוא שלח אותך,
אני לא אעזוב.
אני אחכה לו עד המוות
רק המוות יזיז אותי מכאן.
אני אחכה לו".
בקושי רב הצלחתי לקחת אותה אל אחד מבתי-הקפה והתיישבנו ליד שולחן מרוחק. הוגש לנו קפה שחור ועוגות. החלה לשתות ונרגעה מעט:
אם תספרי לי למי את מחכה, אולי אוכל לעזור לך, ספרי לי ויוקל לך". היא שתקה והביטה אלי ושאלה: "
אספר לך את כל הסיפור ואחר-כך תעזור לי למצוא את אהובי, נכון שתעזור?": "אשתדל לעזור" אמרתי. היא החלה לספר:
"שנינו, אני והוא מאחד היישובים שבנגב. גדלנו יחד, למדדנו באותה כיתה והיינו חברים טובים, כשבגרנו היינו לזוג נאהבים. אהבתי אותו אהבה עזה ובטחתי בו. אהבתנו מלאה את לבנו, וכבשה את ראשנו ורגשותינו, ראיתי בו האדם שימלא את לבי אושר ושמחה, כאדם שאותו חיפשתי כל חיי. ראיתי בו כמלאך אשר יהפוך את חיי לגן עדן של אהבה ואושר. כל מכרינו ידעו כי אנו זוג אוהבים ואיש לא העלה בדעתו כי יבוא יום והוא ינטוש אותי. באחת הלילות היינו במסיבה שערכו חברים. הגישו לנו משקאות חריפים ושתינו עד לשיכרון. בתום המסיבה הוא לקח אותי אליו הביתה,
ניצל את העובדה שאני שכורה ובעל אותי.
איני יכולה לאמור כי הוא אנס אתי כיוון שגם אני רציתי בכך.
התשוקה העבירה אותנו על דעתנו,
הייתה עזה ואמתית ולא יכולנו להתאפק.
אבדתי את הבתולים שלי.
מסרתי לו את כל היקר לי ולמשפחתי המסורתית.
מסרתי לו את בתולי,
את הפיקדון שהורי ואבות אבותיי שמרו במשך דורות.
מסרתי לו את הכול מרצוני.
דבר שאילו ההורים היו יודעים הם היו רוצחים אותי.
לפנות בוקר החזירני הביתה.
ההורים ישנו ולא הרגישו בבואי. עליתי לחדרי על בהונות האצבעות כדי לא להעיר את ההורים, שכבתי במיטה ונרדמתי.
למחרת לא הגיע לפגישה שקבענו.
גם בימים שלאחר מכן.
הוא התחמק מלראות או לפגוש אותי,
הלעיט אותי בנימוקים שונים ומשונים.
טרק את הטלפון בפני וסירב לדבר עמי.
כעבור חודשיים ידעתי כי אני בהריון. הלכתי אליו למקום עבודתו והוא רגז ואמר כי אינו מעוניין בקשר עמי וכי אינו האשם היחידי במה שקרה וכי אני ביקשתי זאת לעצמי. הוא הציע כי אדאג להפלה של העובר וכי הוא מוכן לממן זאת. בכיתי והתחננתי אך הוא אמר בחוסר סבלנות: "
מספיק עם ההצגות.
אני עוד צעיר ובונה את עתידי ואת מפריעה לי:
תסתלקי מחיי ואיני רוצה לראותך ,
אני נוסע לארצות-הברית כדי ללמוד.
אולי כשאחזור,
ואם אחזור בכלל,
יתכן ואתקשר עמך שנית.
כעת עזבי אותי לנפשי.
אני שוב מציע לך לבצע הפלה ואני מוכן לשלם את כל ההוצאות".
כך הוא גירש אותי מעל פניו בבושת פנים. הרגשתי אבודה ומיואשת. כיצד אוכל לחזור הביתה? כיצד יגיבו ההורים שהמטתי עליהם אסון נורא כל כך? רגשי האשמה הבלתי נסבלים, ההשפלה והבושה ציוו עלי לא לחזור הביתה. ידעתי כי לא אוכל לעשות זאת. נשארתי בעיר, עבדתי לעבודות שונות כגון: מלצרות, עבודה בבתי-חרושת, עבודות ניקיון בבתים ובמשרדים ועוד. שכרתי חדר עלוב בדרום תל-אביב וחסכתי כל פרוטה כדי שאוכל לטפל בתינוק של אהובי שכה חיכיתי לו. רציתי ללדת את פרי אהבתי ולהתמסר לו בכל כוחותיי. התינוק הזה יעניק לי את הרצון לחיות למענו ולמען גידולו. ניתקתי את הקשר עם הורי. הם ניסו נואשות לחפש אותי ולא הצליחו בכך עד שהתייאשו והפסיקו את החיפושים וקיוו כי באחד הימים אופיע שוב בחייהם. כך עברו החדשים. נודע לי כי אהוב נפשי נמצא בניו-יורק ונראה מסתובב עם בחורה אמריקאית. ידעתי כי הוא לא יחזור וכי לא אראה אותו יותר. התייאשתי מהתקווה לראותו והקדשתי את כל מחשבותיי על התינוק שבבטני. היום המיוחל הגיע, היום בו יולד לי פרי אהבתי. כרעתי ללדת. הובלתי לבית-היולדות כשאני חלשה וחולה מאוד. הלידה הייתה קשה ונמשכה מספר שעות. היו הרבה סיבוכים והייתי מחוסרת הכרה כל זמן הלידה וגם אחריה. לאחר שהתעוררתי וראיתי את כל היולדות מקבלות את תינוקיהם והמתנתי בחוסר סבלנות לקבל את תינוקי. כששאלתי את האחיות מדוע איני מקבלת את התינוק, הם הובילו אותי לחדר הרופאים. ראיתי שם את מנהל חדר-הלידה ועד מספר רופאים יושבים בשקט. שאלתי בבהלה: "מה קורה כאן? מדוע איני מקבלת את התינוק?". הייתי על סף העילפון. הרגיעו אותי, ואז מנהל חדר-הלידה התיישב קרוב מאוד אלי ובישר לי את בשורת איוב:
את יודעת כי היו הרבה סיבוכים בלידה שסיבתם הייתה מצב בריאותך המדורדר,
עשינו את הכול כדי להציל את התינוק, אך לצערי כל הניסיונות נכשלו והתינוק נולד מת.
אנו מאוד מצטערים.
את עוד צעירה ויהיו לך הרבה ילדים,
זה לא סוף העולם".
כך הרסו את כל חלומי.
לא נשאר לי עבור מי לחיות.
הזנחתי את עבודתי וגורשתי מחדר השכור.
עברתי לכאן,
אני גרה כאן ומחכה לאהובי שיופיע כפי שהבטיח.
הוא אמר לי בפגישה האחרונה כי אולי יופיע שנית.
אני מחכה שיחזור אלי ויחד עמו נעשה עוד ילדים כפי שהרופאים הבטיחו". היא קמה ללכת ולחזור לפינתה שעל החולות של שפת הים כשהיא אומרת: "הבטחת לעזור לי!
בבקשה תחזור אליו ותאמר לו שאני מחכה לו".
התרחקתי ממנה כאני שומע אותה צועקת אלי:
נכון שהוא יחזור?
יחזור אלי,
תאמר לי שהוא יחזר".
עניתי לה: "נכון אחותי המסכנה,
תמתיני לו,
הוא יחזור".
לא יכולתי לאומר את האמת:
שהוא לא יחזור!!

(קבוץ יגור 1954)