דבר טיפשי

"שקרן!" אמרתי לו וחבטתי בכר. "חתיכת שקרן מטומטם!"
"אני? את בעצמך ערימת שקרים מגעילה. את פשוט מגעילה אותי. אני לא יכול להסתכל עליך." הוא הסיט מבטו ממני ושב והחזיר אותו אליי. "חוצפנית אחת."
התכוונתי לצרוח עליו בחזרה, באמת שכן, אבל לא יצא לי. פשוט הבטתי בו, ואם הייתי מתבוננת בעצמי מן הצד הייתי מתארת את המבט הזה כמבט של ארנבת נוגה שהולכת למות. או של כלבלב שמבקש אוכל. או של חתול רחוב חולה שרוצה רק לשתות או משהו קטן כזה.
הוא לא הסתכל עליי. עמדנו שנינו בסלון, אני בצד של הספה, ליד הכרית הנוחה, חובטת בה מדי פעם כשמתלהט בי הכעס. הוא עומד בפינה הנגדית, שם, ליד המזגן, בצד של הטלוויזיה, ראשו מורכן, לא מוותר לרגע.
"שתדעי לך שאת פשוט חוצפנית, ושאין לך זכות לדבר אליי ככה. אף פעם אל תדברי אליי ככה יותר."
"אני? אתה תשתוק, ואל תדבר אליי אף פעם בכזו גועליות! באמת נראה לך שאתה צועק עליי ככה? שאתה מקלל אותי? תעשה לי טובה!" קראתי ושוב נתתי אגרוף בכרית.
"טוב, תעזבי את הכרית הזאת בשקט, מה היא אשמה? זה אפילו לא שהיא רק שלך, היא גם שלי."
"אה? יופי. ממש מעניין אותי."
"כן, תתחמקי מאחריות. זה לא שאת לא רגילה לזה."
"תעזוב אותי כבר, חתיכת אפס!"
"אם אני כזה אפס, אז מה את עושה איתי בכלל?"
"אני? באמת אין לי מושג. פשוט נתקעתי איתך, זה הכל."
ובאותו רגע הציפו אותי דמעות בעיניים, גופי נשטף יגון ולחיי נמלאו מלח דמעות. "אתה פשוט מטומטם."
"אני מטומטם…!" מלמל בכעס, ואז הוא הסתכל עליי והבעתו נתרככה. מבטו נמלא עצב ותוגה כחלחלה, והוא ניגש אליי ואמר, "מה קרה לנו?"
"הכל בגלל ה… הדבר הטיפשי הזה. למה אנחנו תמיד רבים בגלל הדברים הטיפשיים האלה?"
"אני לא יודע. אפשר חיבוק?"
"כן."
הושטתי אליו את ידיי והוא נכנס לתוכן, והתחבקנו ממש חזק במשך רגעים מספר. לאחר מכן הוא ניתק ממני מעט, שם ידיו על מותניי ואמר, "אנחנו נהיה בסדר, נכון? לא קרה כלום, כן?"
"כן, אנחנו נתגבר על זה," אמרתי, מחיתי דמעות והתבוננתי בו בחיוך. "הכל יהיה בסדר."
נשקתי לו על שפתיו, והוא החזיר לי נשיקה. שנינו חייכנו, התיישבנו על הספה וצפינו בטלוויזיה.
נגמר.