״מהר מימני״

את גופה הרועד לא חיבק.
את שריריה הנוקשים לא עשה.
את מלבוש בגדייה לא ראה.
את ענייה ורמזיה לא קרא.
את מילות שפתותיה לא שמע.
את בכיה וכאבה לא חש.
לא קרב הוא, כשהתקשתה לנשום,
כנתקפה באותה חרדה וכעס.
כששמחה עלתה על שפתייה
לא שאל לה, לא שמח עימה.
מבטיו הריקים טשטשו את קיומה.
שתיקותיו הארוכות הוציאו אותה מדעת.
לעיתים כזרים ואלומי קול ישבו זה לצד זו,
בכורסת הפרחים העתיקה שקבלו ביום חתונתם.
הבדידות התפזרה כערפל וכרסמה בה.
מבטייה התרוצצו בחדר, בהו בפרחים הדאויים.
הגביהו לתקרת החדר וחזרו אליו בשאלה.
כשהחלה להתקרב אליו היא, גופה רעד.
ליבה דפק, מואצות.בטנה התהפכה.
הוא לא התעניין במעשייה.
עיניו לא שאלו ולא התרצצו מבטיו.
פנייה החווירו, גופה צנח לתוך הספה,
דממה שררה בתוכה, שפתותיה שתקו
נזרקת לצד הכורסה, בלא אומרת דבר.
דפיקות ליבה וכאבי ביטנה שבו למקומם.
היא כאבה בתוכה, על הבדידות והשקט בעולמם.
על שאיננו רואה את כאבה את אהבתה אליו
את נסיוך התקרבותה אליו, את רצונה,
שיביט בה, כמו בימי צעירותם.
על בית משכבו הניחה מיכתבה אליו.
״לא ידעתי״ את זיקנתך.
את זיקנתי שלי.