תשנא אותי

"תראה אתכם,
אוחזים אחד לשני בגרון"
את אומרת בעצב ודמעה יחידה זולגת על פנייך.
"והכול בגללי" את מוסיפה בשקט.
"אבל אני כבר מחוץ למשוואה"
את אומרת לאחר שנייה.
"זאת הדרך שלך לומר שאני צריך לעזוב?"
אני שואל בשקט ומקווה כי תרימי אליי את עינייך.
"לא נשאר לך פה דבר"
את עונה ומסיטה את מבטך.
"את פה" אני אומר ולא מבין איך את יכולה
להיות כול-כך עיוורת.
"ואת זקוקה להגנתי" אני מוסיף,
ומביט אל הטירה.
"את יודעת שהם תמיד יהיו לפנייך" אני אומר
"הם תמיד יהיו חשובים יותר ממך" אני מוסיף,
ומגביה את קולי עד כמה שהסיטואציה מאפשרת לי.
"אתה מציע לי כול-כך הרבה" את אומרת והדמעות זולגות במורד פניך.
"ואני לא יכולה לקבל זאת" את אומרת ומנגבת את פנייך.
"אתה לא יכול לדאוג לי" את אומרת
"ואם אתה צריך לשנוא אותי בשביל להפסיק
עפ זה, אז בבקשה, תשנא אותי" את מוסיפה,
קולך צרוד, אך משהו בך רומז שאת רצינית להפליא
ושזו לא החלטה מתוך צער או עצב.
"הלוואי ויכולתי"