תקווה לאהבה

היא הייתה רוצה להגיד לו שהיא מתגעגעת, אבל הוא היה ישר אומר שאין למה להתגעגע, שמעולם לא היה משהו רציני ביניהם.
היא הייתה רוצה לבכות ולחבק אותו, להניח את ראשה על כתפו ופשוט לבכות חזק, אבל הוא היה אומר שהוא כבר ממזמן לא כתף חמה בשבילה, הוא רק עוד אדם קר.
היא הייתה רוצה לראות את החיוך שלו ולנשק אותו תוך כדי צחוק, אבל הוא היה אומר שהוא כבר לא מחייך כמו פעם.
היא הייתה רוצה להגיד לו שהיא אוהבת, אבל היא בעצמה לא ידעה אם זאת האמת, והיא הייתה בטוחה שהיא לא תקבל תשובה חוזרת.
היא הייתה רוצה להגיד שרע לה בלעדיו, אבל הוא היה אומר שזה היא מחליטה ממה לבכות ולהתעצב.
היא הייתה רוצה לדעת שהיא חשובה לו, לדעת שהוא לא יעזוב, לחשוב שהכל מושלם בניהם, אבל כל זה כבר לא יחזור, זה היה פעם, וישאר ככה.
אז היא נשארה לבדה, בוכה לתוך הכרית, במקום להגיד לו שהיא אוהבת היא מוציאה את הכעס שלה על עצמה, על עצמה ועם הכתיבה, כותבת כל מה שכואב וכל טיפה של געגוע, הכל יוצא על הדף.
כשהיא רואה את החיוך שלו? היא אוכלת את עצמה מבפנים, היא מרגישה איך היא מתרוקנת בשניות בידיעה שהיא רוצה את החיוך הזה לצידה בכל רגע אפשרי, היא ידעה מה היא גרמה, היא ידעה את הטעויות, וכמו שהיא ידעה אותם היא הצטערה עלייהם, אבל היא לא יכלה לחזור לאחור, היא טעתה ועכשיו כל הכאב מופנה אלייה וכך זה ישאר, בתקווה לאהבה