תחנה הבאה- ארץ לעולם לא.

ישבתי באוטובוס, ידעתי שאני צריכה להישאר עד התחנה האחרונה ועליתי על הראשונה, זה השאיר לי הרבה זמן להתבונן מהחלון ולחשוב לעצמי, לחשוב על החיים, על המדינה שלי, על עצמי, על החברים שלי, בקיצור, לחשוב על כל דבר אפשרי שרק יעלה בדעתי.
בעודי מתבוננת בחלון וחושבת, אני מבחינה שנער בסביבות גילי אולי טיפה יותר, עיניים תכולות, שיער שטני וחיוך כובש כזה שמתמרח על כל הפרצוף מתיישב לידי.
אני מסתכלת עליו, מפנה את המבט ומסתכלת מהחלון שוב, הוא קורא לי בשמי, מאיפה הוא יודע איך קוראים לי? חשבתי לעצמי ואמרתי לו "שלום, אנחנו מכירים?" הוא ענה לי שהוא מכיר אותו מהבית ספר, ושהוא מכיתה י'ב, לאט לאט התחלתי להיזכר, הבנתי מי הוא, לא האמנתי שזה הוא, לא האמנתי שזה יכול בכלל להיות הוא ואז שאלתי אותו את מה שכל כך פחדתי לשאול בקלות כזאת שאני לא מבינה מאיפה זה בא לי "אתה התחפשת במקרה שנה שעברה לאנונימוס עם עוד כמה חברים?" הוא ענה שכן, הבנתי שזה הוא, הבנתי שזה ההדלקות הסודית שלי, לא חשבתי שהוא זוכר אותי בכלל, לא חשבתי שאני אראה אותו עוד, באותו פורים רקדתי איתו ודיברנו מלא, אבל הוא היה עם מסכה והוא לא ידע מאיזה כיתה אני ומי אני ואני אפילו לא ידעתי איך הוא נראה ממש, התרגשתי, כל הנסיעה הסתכלנו אחד על השנייה בלי להגיד מילה, למרות שהוא היה צריך לרדת כנראה מוקדם יותר, הוא נשאר איתי עד לתחנה האחרונה, הביא לי את המספר שלו בפתק קטן ונעלם כמו הרוח.