תחיית האהבה

הגעת מאוחר מדיי.

לבי כבר מת.

חיי כבר הריסות.

לא נשאר לי דבר, הסיבות כבר נגמרו.

החיים בפנים מתו, הבידוד כבר נוצר.

תקוותך לא משנה, נשמתי אפורה, הניצוצות כבר לא מאירים בחשיכה, דמעותיי כבר לא על פניי, רק דמעותייך הזולגות אל פניי מעינייך בנשיקתנו. שפתייך הרכות מקוות לרכך את לבי, לפתוח פתח קטן ולהדליק את הפטיל, להאיר את החושך שבתוככי. לבך פועם במהירות, מקווה לחדור בלהטו לתוך לבי, להמס את הקרח. ידייך מגששות על גופי, מחפשות מאחז, מקום לתפוס ולקרוע את כל המרחק הקצר אך גדול שבינינו, למוטט את חומותיי.

אך אני צועד לאחור, נסוג מאהבתך. איני מסוגל עוד לאהוב. הדמעות נאבקות לצאת כשהאמת פוגעת בי בכל כוחה – אני לא אוהב. את מתקרבת, רוצה ליישר את גופי המתקפל מכאב מולך. נקודות קור מטפסות על עורי, ואוויר הלילה הקר מקפיא את גופי שרועד ללא שליטה. ידייך נוגעות בגופי, מחממות את גבי. "אני מצטערת", המילים העמומות נשמעות מבעד לחומה סביב לבי, החומה שמתפרקת, מתפוררת בין ידיי. אהבתי ניסתה כבר בעבר, ניסתה לגעוש, ניסתה לברוח ממבצריי, להתפרץ אל גופי, להזרים דם בגופי, להפעים שוב את לבי, אך הפעם, הפעם מילותייך עזרו, פרצו חורים בגדר ויצרו סדקים בסכר.

נשיקה קטנה נוגעת בלחיי. נשיקה קטנה, פרצה קטנה שמתרחבת, לב שמחל לפעום. רגליה מסתובבות ומתנודדות. אך ידי התפוסה בידה לא מרפה. אולי בכל זאת, אולי נשארה טיפה קטנה, טיפה קטנה של אהבה להדליק בה את לבי.

ועכשיו דמעותינו מתערבבות על פנינו, אהבה באהבה, כאב בכאב, תקווה בתקווה.