שרידים של כדורים בגשם

״ככה זה נגמר?״ הוא שואל כמעט בלחש.
השתיקה שלה צורחת בחושך של הלילה.
״אנחנו נהיה בסדר?״ הוא מנסה לדובב אותה.
היא ידעה שהוא לא יוותר, הוא ילחם. ועכשיו?
האם עכשיו הוא יתן לה ללכת? 
הגשם מטפטף סביבם. הם חסרי מטריה, אבל לא נראה שזה מפריע להם.
הם בתוך העולם שלהם, במציאות שהם בנו ובראי שיצרו לעצמם. מנסים לגשש בחשיכה אחד אחרי השני ולשתות את מחשבותיו בצמא.
״הכל יהיה בסדר״ היא לוחשת.
״בסופו של דבר״
החורף משרה אוירה של חלום. כאילו שכלום מזה לא אמיתי בכלל. שעכשיו זאת עוד סצנה רומנטית מסרט והם יתעוררו עוד מעט וידחפו אחד את השני מהספא כדי לקום להכין שוקו בכוסות הגדולים שלהם.
הגשם מזכיר להם את מה שהיה, מה שעלול לא לחזור לעולם.
הערב בו הם דיברו על תינוקות וילדים, על שתיקות ועל מילים.
אבל עכשיו הם ברחוב.
וכולם נועלים את הבריחים ונכנסים תחת הפוכים החמימים כדי להתחמם.
ומה עוד נותר מלבד אהבה?
הוא מנסה למצוא אותה, אבל בין השתיקות אפילו היא הלכה לאיבוד.
״אני לא רואה את זה״ היא אומרת.
והיא כבר לא יודעת אם זה בוכה או שזה הטיפות הגדולות ששוטפות את שערה ומשמשות מפלט קולני לשקט שלה.
הוא מקשיב. הוא מפחד לדבר שמא יקרע את החוטים הדקים שעוד נותרו בניהם. נזכר שפעם היו שם גשרים יציבים.
״אמרת שיפה פה״ עכשיו היא צוחקת. אשמה זועקת מקולה. 
היא אובדת בין שקרים לדמיונות.
״אני כבר לא רואה את זה״ היא פורשת את ידיה לצדדים כמקדמת את הגשם בברכה.
הוא מתקרב ומתרחק. 
הכל כל כך עדין עכשיו, מילה אחת לא במקום והכל מתפרק.
״את רוצה שאחבק אותך?״ הוא תמיד שאל אותה, גם אם רק במבט. 
הוא רצה שהכל יהיה בסדר.
״במה זה יעזור?״ הקור צובע את לחייה באדום ומשווה לה מראה תמים. הוא סירב להאמין לה כשהסבירה לו שהתמימות שלה נקברה מזמן.
״לא תדעי עד שלא תנסי״ הוא אומר. מחכה לאישור שבעיניה.
משהוא מקבל אותו הוא מתקרב, מוחץ את גופה אליו ומחבק את כתפיה בחוזקה כאילו רק זה יוכל להציל אותם.
אבל הוא מרגיש כל כך רחוק, כאילו שהוא מתחיל לאבד אותה.
ואולי זאת לא ההתחלה? אולי הם כבר אבדו מזמן בזמן שהוא שקוע בבוץ של הכחשות.
״את מרגישה את זה? את החום שמשתחרר מפה אל הגוף שלך?״ גם אם הוא לא נגע בליבה, זה תמיד היה ה׳פה׳ שלהם.
כואב לי פה. חם לי פה. נעים לי פה. טוב לי פה.
״זאת אהבה, נסיכה שלי״ הוא תמיד כינה אותה נסיכה.
מאז שהכירו ליד אותה מכונת משקאות ישנה. הוא תהה אם היא עדיין שם. ומה יקרה לה עכשיו?
כשהגשם יחליש את הצירים ויחליד את הברגים, האם היא עדיין תתפקד?
או שהיא תצא משימוש ותהיה סתם כקופסא נטושה לקישוט האוירה.
״קר לי״ היא עונה בתגובה.
הוא מתכווץ מבפנים. הוא לא מסוגל יותר לשמוע את זה. זה קורע אותו, זה מכאיב לו.
והיא כבר לא מסוגלת להגיד את זה יותר.
אבל הם לא מוותרים על התקווה.
״אל תוותרי על זה״ הלחישה שלו היא תחינה.
בקושי נשמעת בגשם.
״אל תוותרי על מה שהיה פה, על מה שיכול להיות פה״ הוא מנשק את שערה הרטוב.
״מה שהיה פה״ היא חוזרת על דבריו. כמו כדי לחזק אותם. שיבין.
״אהבתי אותך״ עכשיו השפה שלה רועדת. היא כבר לא חושבת לפני שהיא הוגה את המילים.
״אהבתי את זה. אהבתי את הכל!״ היא מטיחה בו את המילים.
״את עוד מסוגלת לאהוב״ הוא מתחנן שתבין.שתחזיק את זה. שתשמור על זה. שתציל את זה. שלא תוותר!
והחוטים ממשיכים להיקרע.
הם צמודים. אבל זה יותר רחוק מאי פעם.
״ומה אם לא?״ עכשיו היא מרימה אליו את עיניה. 
התמימות היפה שנסדקת לאיטה.
״אל תחשבי על מה אם לא״ הוא מוחק את מילותיה.
״חסימת המחשבות על משהו לא הופך אותו לקיים פחות״ הם יצורים שגוועים. נלחמים על משהו שאפילו הם לא יודעים אם הוא קיים.
מחזיקים בתקווה בקצות האצבעות ומצפים שעצם ההיאחזות תשמור אותם בחיים.
״יש פה שני צדדים, את מסוגלת לאהוב, ואת מסוגלת גם לא״ הכל נשבר אצלו כשהוא מעמיד את המציאות מולה. מכוערת ויפה כאחד.
״אל תוותרי על הכל בגלל שיכול להיות שזה לא יקרה״ תילחמי על זה.
״ומה אם כבר נמאס לי לנסות?״ הוא מרגיש את הסוף. היא עומדת על קצה התהום. והוא מרגיש כל כך קטן כשמה שמפריד בניהם זה רק הוא והמילים שלו.
איך הוא יצליח?
״אז תילחמי על זה! תפסיקי לעזוב ולברוח! תילחמי על זה!״ הוא כבר מתוסכל. ועייף.
נמאס לו לנבור במציאות בחיפוש אחר ההיגיון.
״נמאס לי כבר להילחם!״ היא מתנתקת מחיבוקו. ידיו ריקות מדי. הוא רק רוצה להחזיר אותה לשם, ולקחת אותה הביתה ולגרום לה שוב לצחוק עד שהיא תיפול מהספה ותחזיק את בטנה, תילל שכואבות לה הלחיים.
״אתה לא קולט שזה כבר אבוד?! זה נגמר! הכל נגמר!״ היא הולכת כמה צעדים אחורה.
״אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם אחר כך״ הוא מתרה בה.
הרעם זועק מעליהם, מרעיד את השמיים ומזהיר אותם. מבעיר את השמיים ברעש רועם.
״מתים לא מתחרטים על שום דבר״ היא אומרת ורצה.
הוא רודף אחריה.
ברק מדליק את השמיים ומאיר לשניה בודדת את הרחוב.
שניה אחת שמספיקה לו לראות הבעה מפוחדת על פניה, המומה, וערימת כדורים בידה.
״שלא תעזי, רוז!!״ הוא צועק ואוחז בפרקי ידיה.
״עזוב אותי!!!״ היא צורחת.
הרחוב שומם, אבל הגשם והרעמים מספיקים כיסוי חזק מספיק לזעקותיהם.
״תסתכלי עלי,רוז! עכשיו!״ הוא מהדק את אחיזתו.
״כואב לי!״ היא מייללת.
הדמעות זורמות על פניה, זה כבר לא רק הגשם.
״תעזבי את זה!״ הוא מאיים. היא לא משחררת. הכדורים סגורים באגרופיה בעקשנות.
הוא מפחד לשבור את ידיה אבל מחזק את לחיצתו, אין לו ברירה.
״עכשיו״ ידיה מרפות בתבוסה סופית והכדורים הלבנים מתנתקים מידיה ומתפזרים בשלוליות על הכביש.
״נמאס לי!!״ היא צועקת. ידיה מכות את חזו בכח.
״מה עשית???״ היא מאשימה אותו בצרחות ששורטות את נשמתו ומצליפות בו בכאב.
״מה עשית!!!!״ קולה מצטרד והיא צונחת אל זרועותיו ומתפרקת על חולצתו.
מניחה להכל לקרוס ולתת לזה להיות בסדר.
רק קצת שקט בנתיים. היא והכאב שלה.
הוא מלטף את ראשה ומניח לדמעות שלו להתמזג עם הגשם ולטבוע בשערה.
״מה עשית?״ היא לוחשת בקול חנוק.
״הכל יהיה בסדר,רוז. את חייבת לסמוך עליי״ הוא מנשק שוב את מצחה.
״תאמיני לי, נסיכה. רק תאמיני לי״ הוא מתחנן.
והם שוב קרובים. קושרים לאט לאט את החוטים בניהם ובונים שוב את מה שתהו אם אבד מזמן.
״אמרת לי שיפה פה״ היא לוחשת אל חזו.
״תודה שלא שיקרת״ הוא מחזק את חיבוקו סביבה.
״בואי נחזור הביתה״ הוא לוחש בחזרה.
זה שקט יותר. השקט עוזר להם להבין אחד את השני הכי טוב. לראות את המילים שמסתתרות בין השורות, את הדברים שלא נאמרים.
״אתה תכין לי שוקו?״ היא מוחה את הדמעות מלחייה. מן שאלת סיום כזאת, שנועדה לשבור את המרחק היחיד שעוד נותר. שתחזיק אותם למציאות שלהם.
״כמו תמיד,נסיכה שלי״ הוא עונה לה.
בסך הכל זה היה סרט. סצנה רומנטית וקורעת לבבות שתיצרב בזכרונם לעוד הרבה זמן, אבל עכשיו היא נגמרה. השחקנים חוזרים להיות אנושיים. הם אוחזים ידיים וחוזרים הביתה.
אולי זה לא יהיה כמו פעם, אולי הם יקרסו בדרך ודרכיהם יתפצלו. אולי הם יתחתנו ויהיו מאושרים.
אבל בשעות האלה הם לא חושבים על האולי. ועדיין לא ממש טוב להם.
לדברים לוקח זמן להתרפא, אבל הם מנסים ללמוד לצעוד שוב במציאות.
צעד צעד, קמים מכל נפילה.
הם חוזרים הביתה. זוג צעיר עם לב קליל יותר. שכמעט וקרס מהמשקל.
וכל שנותר עכשיו הוא חיוך אמיץ, תקווה, ושרידים של מה שהיה כדורים בגשם.
חתיכות של זכרונות שנשטפו בנחלים,
ובוקר שעולה אחרי לילה שהבהיר.