שפות שונות

"אז… באיזו שפה השיר הזה?" שאלתי אותו. הוא מחייך אליי, ידל בן 5, שאל ראשו הגדול יחסית לגופו הקטן, הוצמדה אוזניה, שאוהתה וא החזיק בידו, מצמיד אותה לאוזן הפלומתית שלו. הוא מכווץ את גבותיו ואני מגחכת. זו אל תנועה אופיינית בשבילו. הוא מסתובב אליי ומחייך.
"איזה שפות אמרת?" הוא שואל. אני מחייכת, מצמידה את שתיי אצבעותא ל פי בתנועת מבוכה, הרגל מגונה, מתאפקת לא לצחוק.
"יפנית, קוראנית, אנגלית, רוסית ועברית" אני חוזרת על זה.
"יפנית, קוראנית ו…." הוא מנסה להגיד את המיהל "אנגלית", אבל בדיוק ארי קמה וצועקת "האוטובוס הגיע!". אני מחייכת, ושוב מצמיד את אצבועתיי לפי. האצבע המורה והאצבע הארוכה יותר… האמה?
אני מוציאה את שתיי הכרטיסיות מהארנק, דוחפת את הפלאפון לידיו של אוריה, ומלמלת בשקט "תחזיק את זה חזק, ותתיישב ברגע שאתה יכול" אני לוחצתא ת ידו. הוא מהנהן ברצינות ילדותית ומצחיקה כזו.
הדלת הנפתחת, והוא יוצא מהאוטובוס. על ראשו תלוי ברישול מכוון כובע "מונסטר" שחור. שיערו הכהה בצבץ בקצים קטנטנים מעל למצחו המיוזע. חולצה שחור נדבקה אל גופו השרירי אבל הרזה יותר מידי. ומכנסי ג'ינס ארוכים כיסו את רגליו הבהירות לרוב. עכשיו… רק רגליים.
"אוי, התחנה הלא נכונה" הוא מגחך ומתיישב בכיסא הרוב, אבל הוא מפספס ונופל על הרצפה. שתי בנות מהמושב הכיא חורי מצחקקות. אני מעבירה את הכרטיסים ומושיבה את אוריה, הוא מושך אותי אליו ואני כמעט נופלת עליו. אוריה מחייך ונותן אל את האוזניה השניה שנפלה כנראה.
"היי" הוא ניגש אליי, מתישיב מאחורינו. מביט אל הפלאפון שלו כול כמה דקות.
?"יש לך חברה" אני אומרת מיד.
הוא מופתע. עד כמה שהוא יכול מופתע.
"איך ידעת?" הוא אומר, אני פותחת את הפה להגיד משהו אבל הוא ממשיך "זאת אומרת, כאילו… כבר נמאס לי להגיד את זה..זה כאילו את ידועת הכול… אין לי מה להסתיר." הוא מחייך.
אני מתלעמת מהמשפט האחרון "אתה נועץ מבט חצי חולמני בפלאפון. עם זה היה חבר שלך לא היית מביט בו ככה, וגם.. היית הולך ברגל ואל נוסע באוטובוסץ והיית אדום מכעס" הוא פותח אתה הפה ואני ממשיכה "חוץ מיזה… אתה בכיתה ח'. אמורה להיות לך חברה… לא?" הוא מנסה להגיד שוב משהו. אני מסופקת נורא. הוא שותק וסוגר את פיו לפני שאני בכלל אומרת משהו. נכנע.
אוריה מעביר שיר.
"זה היה ביפנית" הוא מנחש. אני מחייכת ומהנהנת, לא זמינה אליו. "וחוץ מיזה…" אני מסתכלת עליו. עינים ירוקות ומעצבנות כאלו, נחש שמחפש מסתור מה'. הוא לא מסתכל עליי, למרות שמבטו הוא כן לכיון שלי. שתיי לחיים חיוורות, מרוב מה? כעס? פחד? מה?! שפתיים… שאי אפשר להגדיר. הן=ן נראו כול כ…. אוף!
אני שותקת לרגע.
"כול כך מה?" הוא שואל. מזדרז.
"כול כך… אה….." אני שוכחת בין רגע את הנאום שלי, שהכנתי מראש. מזכירה עלצמי שהשיר עכשיו האו בנאלגית+קוראנית. אני נזכרת מיד "אני מכירה אןתך בערך מגיל 3 שלך".
אני לוחצת בשבילוץ הוא מלמל "תודה" עמומה ויורד.
"וזה היה בארבע שפות"אומר בכובד ראש אוריה "יפנית, אנגלת, קוראנית ו….. שפת האהבה". הא מחייך אליי. אני פורעת את שיערו ומחייכת.
יש משהו בדבריו