שפה תחתונה

שוכבת מול הלפטופ על המיטה, נושכת אצבעות וציפורניים ומנסה לחשב זמנים עם רגשות. אני עוצרת לרגע ומתיישבת, מדליקה את הלהקה ההיא ששמעתי בפעם ההיא שהבנתי שאני רוצה יותר ממה שאני יכולה.
כל טיפה בך הייתה הטיפה המרה ביותר, היית צוחק איתי ועליי, נותן לי את המקום הבטוח שלי. מיקמת אותי בראש שלך בתור הבחורה שהכי כיף לך איתה. לפעמים היית מצלצל אליי בערב ואומר שאתה ממש קרוב לבית שלי, אז למה שלא נשב קצת. היינו יושבים על ספסל רנדומלי ומדברים, סיפרת לי סיפורים מטומטמים עם ניצוץ כזה בעיניים. תמיד אהבת לחיות. תמיד אהבת לדבר. גם אני אהבתי ועדיין אוהבת לדבר. אני לא יודעת מה איתך.
תמיד הייתי נושכת את השפה התחתונה כשהייתי מבינה שמישהו מוצא חן בעיניי. הייתי נושכת את השפה כל פעם שהייתי שותקת לרגע מולך, גם כשזה היה מול תיבת התכתבות במחשב. גם אם לא היית מולי. יכולתי לדמיין את העיניים שלך נעוצות במסך, יכולתי לדמיין את היופי הזה שלך שנשמר אצלי.
לא הבנתי שאני רוצה אותך עד לרגע שכמעט התנשקנו, או לפחות מה שאני חושבת שקרה שם.
כמובן שזה היה בלילה וכמובן שזה היה עם ריח של אלכוהול באוויר ובנשימה. צחקנו עם אנשים והסתובבנו בנפרד ובקושי ראיתי אותך, בקושי הסתכלת עליי. הרגשתי כל כך קטנה. כל כך מחוצה בין אינסופיות של אנשים שמושכים לך את תשומת הלב. כי כזה תמיד היית. הבחור הזה שכולם אוהבים לראות ולדבר איתו. נשכתי את השפה רגע לפני ששתיתי את הסוף של הבירה, זה היה מר. כל כך מר. ואז לפתע באת מולי, "נהנית?" שאלת ושתית מהבירה שלך, "בטח." אמרתי אבל בעצם הרגשתי את הלב שלי נמס כמו חמאה לידך. חייכתי אליך ואתה זרקת בדיחה, בדיחה מטופשת עליי ובעצם שוב עשית את זה, ירדת עליי. כמו שתמיד אהבת. צחקתי קצת ונשכתי את השפה, אתה הסתכלת על השפה הזו שלי. השיר בפאב כאילו עצר לרגע והכל היה שקט, הלב שלי עצר ואני רוצה להאמין שגם שלך, הרמתי את המבט לשלך וחייכת חיוך שלא ראיתי עד אותו הרגע. מעין חיוך שובב קצת אבל כל כך תמים. הייתי כל כך קרובה אליך שיכולתי להריח את הוויסקי מבעד לבירה שלך. אתה יכולת להריח את הבושם שלי שכמעט ונעלם עם הריח של הסיגריות של כולם מסביבנו בפאב.
אני לא יודעת איך הרגע הזה התפוגג אבל זה קרה ומבלי ששמתי לב, הייתי בדרך הביתה עם פעימות לב ורדיו דולק על שירים עצובים של אחרי חצות. לפני שיצאתי מהאוטו שכבר נח בחנייה ליד הבית. נשכתי את השפה ונשמתי עמוק והבנתי כמה אני רוצה אותך. את הבחור הזה שאיתי ולצידי, שמדבר איתי, שהוא הידיד שלי, שהוא הילד היפה ביותר עם החיוך המתוק, החביב על כולם, זה שצוחק עליי ועושה לי את התחושה המגושמת הזו בבטן שמרגישה כמו פרפר על טריפ. רציתי לבכות קצת אבל עצרתי את זה. עליתי למעלה והלכתי לישון עם הבטחה שאני לא מוותרת.
לא רציתי לשחק איתך משחקים וגם ידעתי שאתה שונא את זה, אז בערב אחד שישבנו על הספסל שהפך לדי קבוע ואתה בדיוק סיפרת על איזו להקה חדשה ששמעת. עצרתי אותך.
"אני ממש מחבבת אותך." הזמן טס אחורה והפכתי לילדה בת 14 עם גשר בשיניים.
"מה?" שאלת וחייכת, החיוך שלך שהופך קרח למים יצא החוצה ושבר אותי יותר. הרגשתי כל כך פגיעה. שברגעים אלו, כל עקיצת יתוש תהרוג אותי.
"אני ממש מחבבת אותך. אני.. אני חושבת עליך כל הזמן." הדמעות עמדו לי בעיניים אבל לא יצאו כי לא רציתי להראות שאני רועדת כל כך מבפנים.
אני זוכרת שלא חייכת. אפילו לא את החיוך המבויש שלך. זה שאתה מרים למעלה כל פעם שלא נעים לך. הסתכלת עליי בעיניים כאלו של רחמים. עיניים של נחמה. את המילים אני לא זוכרת אבל אמרת לי שאתה לא רואה את זה ככה. רציתי לזרוק בדיחה של "לך תקנה עדשות." אבל הרגשתי את הבטן שלי עושה סלטות לאחור ואת הלב שלי בוכה. הבחור הראשון שאי פעם גורם לי לא להירדם בלילות מרוב מחשבות ודמיונות על המגע שלו.
"זה בסדר." פלטתי למרות החנק בגרון. אבל זה היה ההפך מכך. העולם נשבר והראה לי צבעים ששכחתי. שחור ולבן על גבי אדום. בכיתי כל כך הרבה מבפנים. אבל המשכתי לחייך כשדיברת על הלהקה החדשה.
ואז כל בחורה שהיית מדבר איתה, הייתה הבחורה שלך. כל שיר ששמעת, היה שיר על מישהי שאתה רוצה. כל פעם שהיית מספר לי סיפור אז הייתי בטוחה שמישהי אחרת שמעה את זה לפניי.
רציתי ללחוץ על כפתור ולחזור אחורה לרגע הזה שכמעט נישקתי אותך בפאב. שהשיר הזה עמד באוויר.
רציתי להבין למה אנחנו תמיד רוצים את מי שלא רוצה אותנו, למה אנחנו נמשכים לאנשים שיגידו לנו לא. למה אנחנו חושקים במגע של אדם שכל כך לא רואה אותנו.
אז אני שוכבת מול הלפטופ במיטה ושומעת את השיר ההוא שהיה בפאב באותו הלילה, אני מדמיינת לרגע את החיוך שלך שאני מנסה לשכוח. אני מוחה דמעה פנימית ונושכת את השפה התחתונה ונלחמת בגעגוע חדש מבעד לאהבה שאני מנסה למחוק מהלב.