שנינו הקודמים.

אני חושבת שאני מתחילה לוותר.אני לא רואה שום סיבה הגיונית להחזיק בדבר הזה עוד.אני לא מוצאת בעצמי את הרצון להילחם.אני מרגישה שהדבר הזה רק מוביל לרע בשבילי.אני אתמוטט מזה אם אני לא אשחרר עכשיו.תפסת אותי מהר,אפילו מהר מידי.אני באמת לא רואה שום סיבה,רצון או טוב שיגרום לי להחזיק ב״דבר״ הזה שיש בנינו שאני כבר לא בטוחה שקיים.למה תמיד אני כזאת סלחנית?למה תמיד אני נותנת מעצמי יותר משמגיע לאחרים?למה אני אוהבת כל כך חזק?למה אני מנסה בכלל? אני לא יודעת.אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות אבל אני יודעת שזאת אני.זאת שתמיד סולחת,זאת שנותנת יותר משמגיע,זאת שאוהבת כל כך חזק וזאת שמנסה תמיד,בלי סיבה נראית לעין.אני חידה אפילו בפני עצמי.אני לא יודעת למה אני ממשיכה עם כל הדברים האלה כשזה פוגע רק בי.וכמה שזה פוגע זה לא יאומן.אני רק מייחלת שזה יפסיק לפגוע כי אני כבר לא יכולה לסחוב את זה.נקלעתי למצב בלתי אפשרי ביני לבין עצמי וביני לבינך ואני לא יודעת איך לפתור אותו.אתה הקודם חסר לי וגם אני הקודמת חסרה לעצמי.שלא היה בנינו אגו,שרק דיברנו כל היום,שזה היה פשוט,שהיינו אנחנו.אני רוצה להפסיק להיות אני הנוכחית ולהיות אני הקודמת,זאת שלא תמיד סלחה,שלא נתנה יותר משמגיע,שלא אהבה כל כך חזק ושלא תמיד ניסתה,וגם לא היה לה אכפת.אבל מצד שני גם לא היה לה אגו,היא לא ניסתה להחזיר משחקים,הכל היה פשוט והייתי אני. ואתה הקודם,פשוט דאגת,אהבת,עזרת,תמכת,האגו שלך היה ברצפה ואף פעם לא היית משחק,היית כל כך הרבה יותר טוב ממני אבל עכשיו זה התהפך. אני רק רוצה את שנינו הקודמים בחזרה כי משנינו החדשים,שנינו נפגעים.