לפחות אני שלמה עם הקטע הראשון שלי(;

שלמה

22/12/2013 611 צפיות תגובה אחת
לפחות אני שלמה עם הקטע הראשון שלי(;

אני חושבת שישנו סיכוי קטנטן שאני שלמה. לפחות יותר משהייתי פעם. אך אני לא מאמינה בזה- לא בלב שלם, אולי בשמינית לב אם יתמזל מזלי. הרצתי את ארבע השנים האחרונות במוחי שוב ושוב עד שכבר איבדתי ספירה, ועדיין אינני מוצאת טיפה של היגיון בתמונות שרצות במוחי. יש לי תאוריות שונות, אבל אף אחת מהם לא הפכה אותי לשלמה לכן אני מתקשה להאמין שהן נכונות.
בהתחלה לא עמדתי בלחץ, חוסר ההיגיון שבסיום דבר רע כל כך שנמשך כבר נצח ומרגיש טוב כל כך, השפיע על השפיות שלי. הרגשתי כאילו החזה שלי עולה באש, כאילו אני שואפת מעט מידי אוויר ונושפת הרבה יותר מידי… אבל אז, לאט לאט עלה בי הרעיון כי אין אני אשמה. זאת לא רק אני שאיבדה את עצמה בסיפור, כי אין אדם בעולם שיוכל להכניס הגיון לסיפור שלנו. ארבע שנים של מערכת יחסים בלתי מוסברת ,אך זועקת שמישהו ישפוך עליה קצת אור. מערכת יחסים עם גבולות מטושטשים עד כאב ובכל זאת ברורים כל כך. מערכת יחסים מלוכלכת, שבורה, ומקולקלת, שהדבר היחידי, המרכזי והמזערי שהניע אותה למשך שנים הוא ניצוץ קומפקטי של אהבה שאף אחד מאיתנו לא ידע איך לתעל. מערכת יחסים שנעה על ידי שני זיופים ובכל זאת היא הדבר היחידי האמתי בעולם.
אני יושבת כאן, במרחק חצי שנה מהיום שבו נגמרנו, נזכרת ברגע בו הרגשתי הכי לא בסדר בעולם וחושבת לעצמי- אני עדיין לא בסדר. בניגוד לכל הציפיות, בניגוד לכל ההבטחות של האנשים החשובים לי ביותר, אני עדיין לא בסדר. הזמן לא ריפא אותי, כי אני לא חולה. כל המהות שלי בוערת, כל הקיום שלי נשרף. אבל אני לא חולה. רק האהבה כואבת לי וזה כאב טוב. למדתי להתייחס לאהבה כאיבר נוסף בגוף כי משום מה בתור אדם שכותב ומתנדב במגן דוד אדום, קשה לי מעט להשתית משמעות בביטוים כמו 'כאב לב'- שאיננו פיזי, כי כשהאהבה נפגעת, הלב לא, אלה הנפש, אבל מפאת העובדה המצערת שגם הנפש היא לא איבר פיזי בגופי, נאלצתי להמציא איבר.
אז האהבה שלי אולי כואבת, אבל זה לא כאב שקצת אנדורפינים לא יוכלו לרפא. והאמת, שהוא שם רק כי אני זוכרת אותו, אני זוכרת שכואב לי, אני פשוט לא מרגישה את זה יותר. אבל זה לא בגלל שאני אוהבת אותך פחות, בשום אופן לא. לא אקבל את זה. זה רק בגלל שבכל הנוגע לבריאות נפשית, אני לא כלכך מצטיינת. אז אני לא מרגישה אותו לעתים קרובות, אבל כשאני כן, אני יודעת שאין מקום אחר בעולם שבו הוא אמור להיות. הוא נועד בשבילי. בכדי להזכיר לי מה איבדתי, בשביל להזכיר לי להמשיך לנסות להבין למה. ובמיוחד, בשביל לוודא שאני לא שוכחת לרגע עד כמה זה היה נדיר ויפהפה כאשר לא כאב לי בכלל. כאשר היו לי את כל הסיבות שבעולם להתפרק אבל אתה החזקת אותי. אז אני שמחה שכואב לי. אני אפילו מאושרת. כי זה הכאב שמזכיר לי שכשמישהו אוהב אותך מספיק בשביל להתנדב מרצונו החופשי לחלוק את הכאב שלך, הוא לוקח אתו כל כך הרבה מהכאב ,שאתה מוצא את עצמך עומד שם בידיים ריקות , ובכל זאת יש לך את כל מה שאי פעם תצטרך. הוא מזכיר לי אותך. אז האם אני שלמה? לא ממש. האם אי פעם אהיה? מי יודע. אבל מה אפשר לצפות, כי במשך זמן רב כל כך היית חלק גדול כל כך ממי שאני, ועכשיו כשאין לי אותך… אין לי את עצמי.


תגובות (1)

אני חושב שהעניין שנוצר אצלי, ואצל הקורא בכללי בסיפור הזה נובע הרבה מהמתח שנבנה בהתחלה, כיוון שלא ברור לגמרי במה מדובר מתוכן הסיפור, ולכן ישנו חשק לקרוא ולהבין עוד. אומנם חשק זה מתפוגג לקראת האמצע, כאשר מתברר במה מדובר והסיפור הופך להרבה פחות מעניין.
הכתיבה מהטובות באתר, אך עדיין דורשת שיפור ויותר תשומת לב. בסך הכול, קטע טוב.
מצטער על האיחור העצום…

23/01/2014 16:24
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך