שלי (חלק א׳)

היית החבר הכי טוב שלי במשך תקופה כל כך ארוכה, ניסינו להסתיר את הרגשות הלא ברורים בנינו ולמשוך את הזמן.
כשלבסוף אזרת אומץ וסיפרת לי, הופתעתי, טוב.. לא הופתעתי, אבל הייתי לא מוכנה.
חשבתי שזה מין הסכם לא ברור בנינו שלא נהרוס את החברות בשום מחיר.
ישבנו על האוטו שלך, מסתכלים על הנוף היפה שמצטייר מולנו, עצובים שהינה נגמר לו עוד סופש, בו אתה עוזב אותי לטובת צהל.
אמרנו שתיתן לי זמן לחשוב על הדברים, כי בכל זאת, המשפט ״אין בנינו כלום, אנחנו חברים הכי טובים״ כבר הפך להיות הסלוגן שלנו כבר מזמן.
אתה הלכת והשארת אותי לחשוב.
באותו הערב הלכתי למסיבה, בלי כוחות בכלל, אבל הלכתי בשביל חברות שלי, אתם בטוח יודעים איך זה ״אחרי שבאתי איתך ל.. את חייבת לבוא איתי!״ אז הלכתי, הרגשתי חייבת.
באותה המסיבה הכרתי חבר שלך, ישבנו, דיברנו, נדלקתי, או שיותר נכון ברחתי. חיפשתי כל סיבה לא להיות איתך, לא להיות שלך, סימן שזה לא נועד להיות, שאני צריכה להיות של מישהו אחר, חיפשתי סימן כל כך ברור שהמצאתי לי אחד כזה.
השבועיים עברו, ואת הגעגוע החליפה תחושה חדשה, כזאת שגמרה לי לרצות לברוח ממך. אני והבחור מהמסיבה התחלנו לצאת ולא שמעת ממני דבר. אחרי חודש אני והבחור נפרדנו ויצאת שוב שבת, לא סיפרתי לך דבר, הקשר בנינו הפך להיות כל כךמוזר, כל כך לא ברור, כל כך לא אנחנו. כששמעת שאני אצא למועדון בתל אביב, נסעת ישר, לא עניין אותך דבר, רק לשבת לדבר. הגעת, דיברנו, התעצבנת. רבנו. הדבר שתמיד הכי שנאתי בך היה האגו, שגם כשניסיתי להתקרב ולהתנצל ,לא היית מוכן לקבל את זה. עברה חצי שנה מאז הנשיקה הראשונה שלנו, חצי שנה מאז שאמרת לי שאתה רוצה אותי ורק יומיים מאז שהשלמנו, ועכשיו אני כבר יודעת בוודאות,
אתה שלי, אתה האחד הנכון, תמיד היית גם אם לא יכולתי להודות בזה.
סליחה.