שלוש שנים ומכתב.

בס"ד.

אף אחד לא יודע מה הולך לקרות בשניות האחרונות של החיים אבל יש אומרים שמרגישים את הסוף כמה רגעים לפני שהוא מגיע.
אותו יום שני בהיר של שמש, מיהרה רבקה לחתונתם של שירה ודוד.
היא לבשה את השימלה הכחולה עם התחרה בשרוולים שאהבה כך כך והרגישה אך כל גופה מתרגש לקראת אותו אירוע שחיכתה לו במשך שלוש שנים.
היום בחתונה היא הולכת לפגוש את אביגל, הילדה הבכורה שלה שיצאה מהדת היהודית לפני שלוש שנים מייגעות.
רבקה התנגדה כל כך להחלטה של אביגל עד שהבטיחה לה שלעולם לא תקבל אותה בחזרה אם היא לא תחזור לדת. אך אביגל ברחה, המילים האלה נתנו לה מספיק אומץ כדי לארוז ולעזוב. והיא השאירה אותה באותו יום שישי חרדה לגורלה. עד היום אמא רבקה מחכה בציפייה לצלצול ממנה אך החיים תיכננו לה תוכנית אחרת.
החרטות והכעסים על עצמה לא הואילו, אביגל לא חזרה לדת ורבקה לא יכלה לדמיין את ביתה חיה בכפירה ולכן מעולם לא הצטערה בפניי אביגל על המילים שאמרה.
לפניי כשבוע כשנודע לאביגל על נישואיה של שירה חברת ילדותה, היא החליטה להשתתף בשימחתה. וכשלרבקה נודע על בואה היא תיכננה כל רגע עד למפגש.
ליבה של רבקה הכל להלום בפראות.
"אל תשכחי לנשום" היא אמרה לעצמה ובדקה בפעם המיליון שהשרשרת שהביאה לה אביגל בצעירותה עדייין עליה ושהמכתב שכתבה לה אתמול בערב נמצא בתיק.
רבקה נישקה את השרשרת ומיהרה לחצות את הכביש כשהתחלף הרמזור במהירות לאדום.
אורות היבהבו וצפירות צורמות נשמעו גלגלי הרכב שדהר מולה העיף אותה רחוק מאולם האירועים והיא איבדה את ההכרה תוך שניות ספורות בלבד.
….

רבקה אז לא ידעה למה היא כתבה מכתב כל כך ארוך לביתה האהובה.
הרי הן היו יכולות לדבר באירוע או לקבוע פגישה ליום אחר אך משהו בתוכה איים עליה שאם היא לא תכתוב היום לא תהיה עוד הזדמנות לכסות על הפצעים.
….

אביגל קיבלה את המכתב בבית החולים והבכי בכי תמרורים.
"אמא אהובה, אני סולחת על הכול. רק אל תעזבי אותי לעוד כמה שנים!!".
היא קראה את המכתב שהתחיל במילות חיבה מנחמות, המשיך בגעגועים עזים והסתיים בסליחה על הטיפשות שלה שמנעה ממנה לחיות חיים טובים יותר.