שלוש צעדים

שלוש צעדים. שלוש צעדים מפרידים בינינו. חום, שרוקד בחוץ ומשחק עם האוויר, לא הספיק לחמם את קירות הבניין. חולצת טישורת לא מגינה על הגב הלוהט מאבני הקיר. "להסדיר נשימה" המחשבה שמסתובבת במעגלים ונתקעת ב "רק שלא יבין". ירוקות, עם קצת חום מסביב. עם ליז שוב תשאל, אוכל לענות לה. ועם היא תשאל מאיפה אני יודעת?
לא!
אסור שהיא תדע.
ניצחתי! – זה נשמע יותר כנשימת של ניצחון, מאשר קול של… יכול להיות שאלים מדברים כך?!? הגזמתי! הוא בחור רגיל! בחור שמתקרב אלי עם חן של פנתר שמתכנן לטרוף את החיה שתפס.
בדיוק כך אני מרגישה. מבוי סתום, והוא לפני, עם חיוך שלא נותן ללב שלי להפסיק לפספס פעימות.
"להסדיר נשימה מילי, להסדיר נשימה"
***
עוד שני צעדים. שני צעדים מפרידים בינינו. אני לא רוצה לעשות אותם, רוצה שזה ימשיך עוד קצת. רוצה לראות את הפחד והרצון מתערבבים בעיניה הכחולות, כמו שני מעמקי הים, שסוחפות, וטובעות אותי פנימה. לאולם הלא ידוע. לאולם שבו השפתיים הרועדות יגידו "עוד.."
לאולם שבו הידיים, שכרגע מטרטרות את החולצה, יהיו על הצוואר שלי. ואצבעותיה יציירו צורות משונות בשיערי.
אז ניצחת! ומה? – הקול שלה רועד. וזה מעלה את החיוך על שפתיי. אני פוחד לא פחות ממנה, ולכן לוחש, לא רוצה שהיא תבין. לא עכשיו. עוד מעט. עוד צעד, והיא תבין הכל.
***
צעד אחד. הוא כל-כך קרוב ויותר מדי רחוק. הלב לא נשתק, ופועם עם הצד האחרון.
היד שלו על הקיר ליד האוזן. אני קלועה עוד יותר. אבל אינני רוצה לצאת מהמלכודת. ריח של גופו מעורבב עם בושם, אבל עדין. לא כמו רוב חברי הכיתה שאי אפשר לנשום לידם. אצלו הכל ביחס מושלם. הכל… חוץ ממני לידו כרגע… מה לי ולו?
מגיעה לי פרס. – הוא לוחש לתוך האוזן, וצמרמורת עם מהירות בזק עוברת על כל הגוף.
שכחתי איך לנשום. שכחתי, שהפסקה עוד שנייה מתחילה וכולם היו כאן במגרש. שכחתי, שהעולם הזה קיים עבור מהממות של השכבה. שכחתי, שאין לי מקום ליד בחורים כמוהו.
איזה? – אני כבר לא לוחשת, רק מזיזה שפתיים. לא מצליחה.
אגודל, רך ובאותו רגע מחוספס קלות, עשה את דרכו על שפתי הרועדות. הוא הרים את עינו ונפגשנו. נפגשנו לריקוד של נצח, נפגשנו למעמקי היקום האין סופי.
יש לך חצי ניחוש…
מה?
פספסת…
נראה לי שלא הצלחתי להיזכר איך לנשום. השפתיים שלו, סגרו לי את האופציה. נעלמתי… בתוך השפתיים והידיים. בתוך חום גופו, ודפיקות של ליבינו.
לא שמעתי צלצול, לא ראיתי אנשים. האולם נעלם גם, והשאיר רק אותנו.
***
לא רוצה לחשוב, ולא רוצה להבין. היא סוף סוף לידי. בתוך הזרועות שלי. בתוך הלב שלי.
בואי נלך מכאן – רק כוח אדיר, ואי רצון שהיא תכנס לצרות, הצליחו להפריד ביני לבין השפתיים המתוקות וטיפה נפוחות שלה. היא הנהנה בראשה, ובעינייה היה אישור מוחלת לקחת אותה לכל מקום שארצה.
אסור לתת לי אישורים כאלה. עכשיו אין לה סיכוי להישאר רחוק ממני. עכשיו היא כולה שלי.