שלוליות

עוד אפשר להריח את העפר הרווי מים. מהשלולית הגדולה במרכז הדשא נשארה רק תלולית בוץ סמיכה, ולמרות זאת הן לא עזבו…. כנראה ששתיהן ראו בבלילה הדביקה הזו את מקום המפלט האחרון שנותר עלי אדמות. בית. תהיתי לעצמי אם שתי צפרדעים יודעות לאהוב, אם הן פועלות רק מכוח האינרציה או שיתכן שלאט לאט נשבר גם להן הלב? בשלולית שליד המגלשה הצהובה עוד נותרו מים עכורים. נטלתי זרד ענף ארוך שהרוח העיפה מעץ השיטה הסמוך, ויצרתי אדוות קטנות במטרה לטשטש את ההשתקפות הכל-כך מכוערת שניבטה אלי מלמטה. אני- לא מול מראה בחדר האמבט, אלא במראה שהטבע יצר ואשר ברבות הימים נתלכלכה עד כדי כך, שכל מה שניתן לראות בה הם שמיים מלוכלכים, עץ שחור ואני מכוערת-אולי זו האני האמיתית שחיי היום-יום כל כך מיטיבים להסתיר, ומה שלא ניתן להסתיר בחיוך, מסתיר מייקאפ מוגזם, ליפסטיק אדום או ורוד (תלוי בשעה ובבחור) ופוני בלונדיני דווקא ממש טבעי ולא כזה שעבר את ידיה המיומנות של ספרית צבע. שמתי פעמיי לעבר שלולית נוספת שנצנצה בשמש השקרנית של תחילת חודש מרץ. עמוק עמוק בלב הייתה לי משאלה שאולי הדבר המנצנץ הזה הוא איזה יהלום קסמים כמו באגדות או לפחות מטבע של שקל, סתם בשביל המצברוח, אבל זו אכן היתה רק שלולית נוספת, ומעליה רכון זקן חרוש קמטים בא בימים שליטף זרזיפי זקן לא מגולח ומלמל מילים בערבית עם ניב חלבי. לא הבנתי מה בדיוק אמר הישיש, אבל הבנתי שגם הוא עם לב שבור. משהו בתוך עיניו המושפלות בעייפות ומתסכלות כלפי מטה אל הבור הקטן שנוצר מתחת למים אמר לי את זה ללא קול. לא רציתי להמשיך להביט לאו דווקא משום חוסר הנימוס או החיטוט בצרותיו של אדם זר, אלא משום שהתביישתי ב׳ שברון הלב שלי שבטח כלל אינו דומה לשלו. היופי שבו, הכיעור שבי- קונטרה חזקה מדי עבורי כרגע. אולי ממרחק זמן אני אבין שאסור לתת ללב להישבר בגלל אהבה אסורה וכושלת מראש. אבל עכשיו זה לא משנה, ועדין עצוב לי לראות שלוליות שנמוגות אל תוך אביב חדש…