שירת הברבור

כמו בכל שנה כשהתאריך הזה התקרב קרן מזכירתו האישית של אודי ריי, איש העסקים שנכנס לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר לשנת 2015 של מגזין ה"טיימס", ידעה שלא להעמיס את אודי בפגישות ופשוט דאגה שיותם יגיע לאותם פגישות במקום אביו.

לקראת 8 קרן עמדה מחוץ דלת משרדו של אודי כשבידה כוס קפה ללא סכר, דפקה על הדלת דפיקה קלה ונכנסה מבלי לחכות לתשובה. אודי ישב על כיסאו עם הגב לדלת ופניו משקיפים על העיר דרך קיר הזכוכית הענק.

"אמרו שיהיה יום בהיר היום, לא חם מידי אבל גם לא קריר". אמרה בזמן שצעדה לשולחנו של אודי ונקישות עקביה מהדהדות במשרד השקט.

"נהדר" אמר עם חיוך עצוב על פניו, "הו.. תודה אבל אני לא אשתה את הקפה במשרד הבוקר, אני חושב שאני אלך לבקר אותה ולאחר מכן אחזור לביתי בכדי לנוח".

"בסדר. אני כבר מתקשרת להזמין לך זר עם שמונה שושנים אדומות כמו בכל שנ.."

"אין צורך" קטע אותה, "אני אעבור בדרכי לבית הקברות בחנות פרחים ואקנה לה אירוסים לבנים, אילו הפרחים שתמיד הייתי קונה לה בימי הנישואין שלנו".

היא הנהנה, יצאה עם כוס הקפה ממשרדו וסגרה אחריה את הדלת בתנועה איטית ושקטה.

כשאודי יצא מבניין המשרדים, חיכה לו הנהג, שקרן דאגה להזמין ולתדרך בנוגע ליעד, מחוץ לרכב. "בוקר טוב אדון ריי" אמר הנהג עם חיוך רחב על פניו וחשף שיניים ישרות ולבנות כאילו יצאו מפירסומת למשחת שיניים .אודי השיב בהטיית ראש קלה כלפי מטה ונכנס לרכב.

כשהגיע לבית הקברות, הוא כמעט ולא העז להיכנס. הוא עמד דומם מחוץ לכניסה עם האירוסים בידו. כשהרגיש את עיני הזרים נועצות בו הוא כחכח בגרון, הבריש את שיערו בידו השמאלית והמשיך בדרכו לעבר קברה של אשתו.

הוא עמד מעל הקבר, העיף כמה עלים יבשים שנחו על המצבה, ליטף את השם "לנה ריי" שנחרט באותיות גדולות מצופות זהב, התכופף על בירכיו ופרץ בבכי כשהזר עוד בידו.

"למה?" הוא אמר בקול שבור, "הבטחת, הבטחת שתשירי לי לנצח, הבטחת למרות שידעת שלא תקיימי". הוא עצם את עיניו ונזכר בלילה האחרון שלהם ביחד, הוא זכר אותה שוכבת במיטה, שיערה החום נח בצידי ראשה על הכר גופה מכוסה בשמיכה עבה, הוא זכר אותו יושב על בירכיו על שפת המיטה ומחזיק בידיה הצחורות בזמן שהיא שרה לו בקולה הרך והנעים שלא השתנה עם השנים. הוא נזכר בפעם הראשונה ששמע את קולה וחשב שפגש באותה סירנה שהומרוס תיאר באודיסאה. קולה כאילו לכד אותו. הזיכרונות שלו נקטעו כשמשהו.. לא.. מישהו, יותר נכון משהיא, לכדה את עיניו. הוא ראה את דמותה מרחוק אך יופייה עדיין עצר את נשימתו. הדמות לבשה שמלה אדומה ושערה החום והארוך כאילו קפא בזמן. הוא השתנק, "זה לא יכול להיות" מוחו צעק. הוא ניסה לקום אך הדמות כבר נעלמה מהאופק. לאחר שנשימתו חזרה ודופק ליבו הפסיק לאיים לפרוץ מתוך החזה, הוא העביר את ידו על פניו כאילו מנסה למחוק את הבעת פניו התמהה, הוא לקחת נשימה עמוקה הניח את זר האירוסים למרגלות המצבה, נשק לשמה החרוט ולחש "בקרוב סירנה שלי, בקרוב". אודי קם על רגליו וחזר בהליכה איטית וחולמנית בחזרה לרכב. "קח אותי לחוף הים בבקשה" אמר לנהג ושקע במחשבותיו.

כשהגיעו לחוף אודי נתן לנהג תשר נאה ואמר לו לחזור בעוד כשעה לאסוף אותו בחזרה. אודי חיכה עד שהרכב נעלם מהאופק. הוא חלץ את נעליו, תלה את חולצת חליפתו על זרועו והחזיק את נעליו בידו השנייה. אודי החל להתקדם באיטיות למקום המפגש של המים השקטים עם החול החם. לפתע הגיע לאוזניו קול נעים ממרחק שמשך אותו, עיניו לכדו דמות אישה בשמלה אדומה יושבת על החול כשרגליה משחשכות בקצף הגלים והיא אוחזת בידה אירוס לבן בודד. הוא נעצר אך לא מההפתעה, הוא עצר בכדי ללכוד את התמונה הזאת במוחו לנצח. הוא המשיך ללכת באיטיות, לבסוף התיישב לצידה של האישה והניח את הנעלים והחולצה לצידו. כך הם ישבו בזמן שנראה כנצח, פניהם מופנות לאופק ושירה של האישה כאילו מטביע את השמש באיטיות בקצה הים.

כשפתח את פיו האישה הפסיקה לפרוט על מיתרי קולה אך מבטה לא ניתק מהשמש הדועכת, אך קולו נישבר כמו הגלים. הוא שלח בזהירות את ידיו הרועדות אליה, כאילו פחד שברגע שידיו יגעו בשיערה הגולש דמותה תתמוסס ותעלם לנצח. היא חיבקה אותו בפתאומיות ודמעות זלגו מעיניו על החול החם כשחש במגע עורה הצח על עורו המקומט. הוא תפס את ראשה בשתי ידיו והדף אותו לאחור בכדי שיוכל להביט בפניה.

"את יפה בדיוק כמו ביום הראשון שראיתי אותך על הבמה וקולך כאילו כישף אותי לנצח".

"התגעגעתי" היא לחשה ברכות וליבו קפא.

"את לא תעזבי אותי הפעם, את שומעת? אני לא אתן לך" הוא בכה.

"אל תדאג" היא לחשה, "אני אקח אותך למקום שבו נהיה רק שנינו לנצח".

הוא רצה את זה אבל במוחו געשו מחשבות על העסק ועל יותם ופחד הציף אותו.

היא בהתה בו, והוא הרגיש שהיא כמו וקוראת את מחשבותיו ושולחת יד לעומק נשמתו כדי לשטוף את הפחד מגופו. היא הניחה את האירוס לצידה על החול ותפסה את ידיו בשתי ידיה. הם נעמדו אחד מול השני.

"עקוב אחריי, למה לעבוד כל כך קשה כשאתה יוכל להיות חופשי?" היא שאלה בקולה הסוחף. אודי רצה לענות אך הוא לא הצליח. היא נשארה לאחוז את אחת מידיו.

"זה הרגע שלך, יש לך מורשת. בוא, עזוב את העולם לאלה שיכולים לשנות הכל" היא התקדמה אל עבר המים ואורי ניסחף אחריה כאילו מהופנט. הוא הרגיש שהוא רוצה את זה, הוא רצה ללכת איתה לאיבוד, הוא חשק במקום שבו הם יוכלו להיות ביחד לנצח, רק הם, לבד.

"דבר אינו יכול לעצור אותנו" היא המשיכה בזמן שהם התקדמו לעבר השמש השוקעת במצולות, "ללכת לאיבוד זה רצוננו". הוא הביט בה ודמעה של אושר זלגה מעיניו.

"אתה לא תעבוד עוד יום, ואני לא אשיר יותר", המים כיסו את ראשו אבל לא היה אכפת לו כי הוא עדיין יכל לשמוע את קולה הרך של לנה, קולה המכשף הרפה את כל איבריו בזמן שהם צעדו על הקרקעית אל עבר המקום הנחשק.

"זהו שיר הברבורים שלנו" הוא חשב ועצם את עינו.