שירים, סיגריות ויין

חושב על אצבעות רגליה. זה פסיכי, אבל הם לא יוצאים לי מהראש. הן היו בין האצבעות שלי כשהיא הייתה צריכה נחמה. היא הביטה בי שותקת ומופנמת, רגועה כלפי חוץ, כולאת את הסופה בתוכה, ולא מבינה למה אני מלטף את אצבעות רגליה. אבל אני ראיתי בהן את התום, את הילדה הקטנה שנפגעה. את הבחורה הזאת שיושבת חשופת רגליים כמו ילדה קטנה, יחפה, ומחכה למילים שלי שיגידו לה שהכול בסדר, מילים שירגיעו אותה. האצבעות ליטפו ואני דיברתי, אחרי זה לא ראיתי אותה זמן רב. לפעמים הייתי מוצא שיר שכתבה בחרך הדלת. לפעמים בקבוקון יין קטן וחתום עם כמה מילים חמות ומבולבלות, תלוי על ידית הדלת. וידעתי שלבה איתי, אבל היא לא יצרה מגע, הייתה עסוקה בטיפול בחיים המבולגנים שלה.

לאט הפכתי לצל. מדבר שקט, פועל שקט, עושה את שלי ביעילות ועוזב. העיסוקים שלי היו מוטלים על שולחן העבודה שלי, בין המחשב לרשימות מבולבלות. לא הזכרתי אותה, לא בכתיבה ולא בשיחה. לקחתי את התפקיד שנתנה לי – להיות בהמתנה.

הלכתי למרכז העיר וקניתי שולחן לשעתיים בפאב במחיר 2 שליש כוסות בירה, זו אחרי זו. חזרתי במונית עם ראש הפוך וצולל ומצאתי אותה יישנה מכורבלת בעצמה כעובר בפתח דירתי. הערתי אותה בעדינות והכנסתי אותה לבית. היא ישבה על המיטה ואני הייתי עסוק ב-להזרים נוזלים שהם לא אלכוהול לגופי, לאכול משהו קל ולהחזיק את הראש מתחת למים קרים. השתמשתי במגבת וישבתי לצידה, הדלקתי סיגריה ושאלתי מה קורה. היא הביטה בי בעיניים גדולות. אני רוצה לתאר את העיניים האלו. חכמות, עמוקות, חוקרות. מלאות תום ורכות. לא יכולתי להביט בהן יותר מדי, זה כאב. את יכולה לישון פה, אמרתי, והבאתי מצעים לזוג. פתחתי וסידרתי את המיטה, היא חלצה את נעליה וגרביה ופשטה את הג'קט. נכנסתי איתה למיטה וכרכתי ידי סביב גופה לצאת ידי חובה, מחכה לשקיעה שמביא השיכרון בצלילה לשינה. אבל לא נרדמתי כי חשתי מתוך טשטוש שהיא ערה ודרוכה כמו שוטר. פתחתי את העיניים במאמץ וראיתי את העיניים האלו שלה מביטות בי, שפתיה הדוקות. מאמי, אין לי כוח לזה, אמרתי, אבל היא לא הפסיקה לשגע אותי, אז הזדקפתי במקומי והדלקתי סיגריה. מה קורה? שאלתי. היא התקרבה אליי והניחה את ראשה על ירכי. הרגשתי שהלב שלי מתחנן לרחמים מכל הבלגאן שהיא עושה בו. נשענתי אחור עם הסיגריה, אבל היא נצמדה לגופי יותר. אי-אפשר לעשן ככה, כיביתי את הסיגריה. האמת שהייתי קצת מעוצבן. אם היא רוצה להגיד משהו – שתגיד. אם לא – שתיתן לי לישון.

הייתי בלי סיגריה ובתנוחה לא נוחה לי, היא שתקה ולא הייתה מוזיקה, אני לא יכול לזוז והיא עוצמת עיניה ומתחפרת בי. אני צריך לישון, אמרתי וניסיתי לזוז. לא, היא אחזה בי. מה קרה? שאלתי. שפתיה רעדו. תהיה רגוע, אמרה, תן לי להיות איתך. אבל מה את רוצה? התחלתי להתעצבן. קראת את השירים שלי? כן, עניתי. – נו? – נו מה? – מה אתה אומר? – יפים. היא שתקה רגע, זהו? – מאוד יפים, עניתי וניסיתי לזוז. היא ירדה מעליי ואני הצתתי מהר סיגריה. פתאום היא התחילה לספר סיפור – הייתה ציפור אחת שהתאהבה בגבעול, היא סיפרה, היא תמיד הייתה שרה לו והוא היה משתחווה, זה שימח אותה מאוד. תמיד היא הייתה באה אליו ושרה לו, והוא היה משתחווה בהתמוגגות, אבל לא מדבר. יום אחד היא הבינה שזו הרוח שבעצם מכופפת אותו.

סיפור יפה. אמרתי.