שירה

שירה מספרת לי על כמה שהיא אוהבת שירה קודרת, ואני תמים מכדי לדעת. אני לא מבין למה שתרצה להיות אחרת, הרי עיניה נוצצות כעץ חג מולד תחת אלפי כוכבים, ואין היכן לטעות; היא אכן מתנת האל. אבל משהו חסר, והיא טוענת שזהו סולם מז'ורי, אך אני תמים מכדי לתהות.
בכל מקרה, היא מקלידה מוזר קמעא, במקצב שונה קמעא, איטי נורא, קדורני נורא. נורא ויפהפה, זה לא רע, רק גרע משלוותי לגלות מאורע כה מחוויר פנים, לספר דברים שלא סיפרתי מעולם, לראות את הצד האפל בכל אדם ואדם. אבל שירה שלי טהורה כביום היוולדותה, לעולם לא תאבד צלם אנוש, לא משנה מה.
ושירה מספרת לי על כמה שהיא אוהבת שירה, כדי להתייסר על ההווי העכשווי שהיא לא מבינה. לבקש מחילה, לרקוד עם השטן לצלילי סולם פיראטי, כדי לזכות באחווה, שמא חלילה תפצע, רק כדי לבקש סליחה. שירה לא רוצה בדידות, היא בסך הכל רוצה ילדות, והיא אבדה ברגע בו הכירה את מינור. ולי יש את שירה שלי, והיא סולם שונה לחלוטין. היא נדה עם הרוח, ואני תוהה לראשונה בחיי מה באמת קרה תחת עץ האשוח בקצה השדרה. על שום מה אני עומד באותה הפוזיציה, בזמן שהיא עובדת על עוד קומפוזיציה.
שירה שלי היא אינה משוררת, אלא זמרת ברים שפגשתי באחד מנדודיי. נפגשנו בבר, הזמנתי ג'ין אנד טוניק, גמעתי אותו בשקיקה, והיא שרה לכבודי סרנדה עליזה. נפגשנו בקצה השדרה, בפעם השנייה באותו הערב, או אולי השלישית משום שבראשי נדמה שהכרנו שנים, וזה רק בפגישה אחת; לא יצרנו קשר מילולי של ממש, אבל בלבי ניווצר נקב שמסרב להתמלא במשקה אלכוהולי נוסף.
נפגשנו בקצה מקום שהוא, אני לא בטוח אם הייתה שדרת רחוב שוקקת, או קצה של אינסוף. קצה חוט שאני מתחיל לאבד, וגור חתולים מושך אותו ממני ככדור צמר מרוכך, ואנוכי בכלל נוקשה וקר. נפגשנו בקצה, והיא סיפרה לי שהיא אוהבת שירה קודרת, ושמה הוא שירה, אבל השירה שלה היא פואטית ועצמאית, הליריקה שלה היא אינסופית. היא סיפרה לי מה עשתה אתמול, ומה תעשה עשרות שנים הלאה. ושהיא לא רוצה בדידות, ואני מניח שאף אחד לא מייחל לחוות אותה, אבל שירה היא רק זמרת ברים מזורגגת, ואני בסך הכל רוצה מעט חברה. עכשיו היא מתפוגגת, ואני עומד בקצה, תחת עץ אשוח, נגד בר עלמים ועלמות. כבר עברו עשרות שנים, אני שיכור מספיק כדי להאמין שהאורות יידלקו בקרוב, ותוהה איך הגרינץ' גנב את חג המולד שלי, גם הפעם, למרות שהשלג מכסה את פניי היטב.